פיית השיניים

[ranka]

פיית השיניים

לאשרת (כיתה א) התנדנדה שן מספר שבועות והיא ציפתה בקוצר רוח לנפילתה ולביקור הראשון של פיית השיניים. כשהשן סוף סוף נפלה (אתמול), היא הודיעה שלמעשה אין דבר כזה פיית השיניים ואבא ואמא הם אלה שדואגים להעלים את השן ולתת מתנה קטנה במקום. אבל, בהמשך היום היא פשוט בחרה להאמין שוב ושיכנעה את עצמה בקיומה של פיית השיניים (שגרה בארץ הפיות בסמוך לארץ הג´יברישים...). בלילה, היא אפילו פתחה את החלון בחדרה ופנתה לפייה בבקשה להשאיר לה שן אחת למזכרת! מה דעתכם? האם ילדים "מעדיפים" להאמין למרות שבליבם פנימה הם יודעים שזה לא מציאותי? (אני מדבר על ילדים מגיל חמש ומעלה..) חשבנו אולי שלאשרת קצת קשה עם ההבנה שהמציאות לא תמיד כל כך פנטסטית ומרתקת כמו עולם הדמיון. מענין אותנו מה אתם חושבים שלכם ערן ועירית

 

[אפרתש]

גם אני מעדיפה להאמין

יתכן שהיא בשלב של מחשבות ודיונים עם עצמה. היא כבר לא "קונה" את הסיפור לחלוטין, אבל לא לגמרי משוכנעת מה נכון. אני חושבת שכיף להאמין, ולפעמים ילדים המדלגים בין האפשרויות, נהנים להאמין למרות הספקות. אני זוכרת את עצמי מאמינה לדברים דמיוניים בגיל מעט יותר גדול מכיתה א. אני בעד לתת לילדים להחליט עד כמה הם מאמינים ועד כמה ספקנים. ולא לעמת אותם עם הספקות "אבל אתמול אמרת שזה אבא ואמא!" לגבי פתיחת החלון גם מבוגרים אוהבים טקסים, גם אם לא לגמרי מאמינים. אני ביקשתי משאלות מכוכב נופל כשהייתי הרבה אחרי כיתה א... ידעתי כמובן שאיןלזה שום משמעות, אבל היה משהו בזה שגרם לי הנאה.

 

[לאה_מ]

אני עדיין מבקשת משאלות מכוכבים נופל

בכלל, אני מאד אוהבת פנטזיה (גם בתחום הספרותי), ואין לזה קשר לשאלה האם אני מאמינה שזה קיים או יודעת שזה רק דמיון. נפלא לדעתי שיש לילדים פיות ומלאכים וגמדים להאמין בהם, ותמיד עצוב קצת לראות שהם מתפכחים מהפנטזיות האלה.

 

[רוצה עוד 1]

הדס בת שבע ובדיוק אותו הדבר

מדברת על פיית השיניים (שביקרה בשבוע האחרון פעמיים!) כאילו היא אמיתית לגמרי ומדי פעם שולחת קריצה מלאת משמעות ומזכירה שהיא יודעת בדיוק מי היא הפייה. אני משתפת פעולה ומכחישה בתוקף שיש לי איזו יד בדבר, עם חיוך ענק. זה מן משחק שכזה ואני מוצאת אותו מקסים!

 

[נדיה ומשה]

אני זוכרת שפעם הוריי השאירו

בטעות את המחיר על המתנה

ואני ממש בכיתי, למרות שלא האמנתי כבר בשום פיות (נראה לי שהייתי לפחות בת 9) אבל זה העלים לי את כל הקסם מעניין נפילת השיניים...אחרי זה פשוט הייתי זורקת אותם לפח! תראו איזה שטויות ילדים זוכרים לנו אחר כך...

 

[נעה גל]

תגידי את זה ל-vered4!

אחרי זה היא אומרת לי שאני מציבה לעצמי מודלים לא גמישים בהורות!

 

[vered4]

ילדים זוכרים שטויות

אבל מתגברים, זה מה שאני מאמינה. להגיד מה שאת אמרת על אורן, זה היה להציב לעצמך מודל מאוד קשה. ובמקרה כזה, אני חושבת גם על ההורה, לא רק על הילד.

 

[אפרתש]

אי אפשר לדעת על מה יתגברו ועל מה לא

חלקנו זוכרים עלבונות שאחרים היו מסווגים כזניחים, בעוד שעל דברים לכאורה חמורים יותר - מתגברים. כנ"ל בדברים הטובים - אני זוכרת מחוות קטנות של אהבה ותשומת לב, שאני משוכנעת שהורי כבר שכחו מזמן. "מתגברים" - יש לי בעיה עם המילה הזו. יותר נכון - ממתי שמשתמשים בה. אני מבינה שאת מתכוונת שהכאב החלים, אבל יש סיטואציות בהן אנשים אומרים "הוא התגבר", כשבעצם תיאור נכון של המצב הוא "הוא מסתיר את הכאב". "לקחו לה את הצעצוע, היא בכתה, אבל התגברה". היא לא התגברה, היא כאובה ונעלבת, ומבינה שלא יעזור לה לבכות.

 

[נעה גל]

תיארת יפה את מה שהתכוונתי. תודה

 

[vered4]

מתגברים זה משהו אחר, לדעתי

אני מתכוונת לקשיים שהאדם (ילד או מבוגר) צומח מהם. אדם יכול להחליט לתת לקושי לסחוב אותו למטה ולהמשיך להשתכשך ברחמים עצמיים, או להתגבר. ילדים במיוחד מתייחסים לדברים אחרת. מספיק להסתכל על מערכות היחסים שהם שותפים להן. היום ברוגז לעולם, שולם שולם אף פעם!! ואחרי יומיים חברים הכי טובים. אז להתגבר זה גם לפעמים, היה, כאב, מיצינו המשכנו. לפעמים דווקא ההורים גורמים לילד להסתכל על משהו בצורה שתשאיר אותו תקוע.

 

[אמא של יובלי1]

שיניים ופיות

אצלינו נהוג שעל כל שן שנופלת הילדים מקבלים מתנה קטנה. מאד בשמחה הם הודיעו בכל פעם שמגיעה להם מתנה כי נפלה שן. (לא ציפו לפייה אלא למתנה מההורים) כל ילד קבל קופסה קטנה ובה הוא שומר את השיניים שנפלו.