פחד קהל
בביקור הראשון שלנו בקזחסטן, הקבוצה הבוגרת, אליה זיו השתייכה, עמלה על הופעה לקראת החג המשמש ובא. הבנו שלזיו יש תפקיד מהותי בהופעה, וכי היא מתכוננת ברצינות רבה מאוד. כשהגיעה עת ההופעה, זיו ראתה אותנו בקהל, פניה התכרכמו, ומאותו רגע אי אפשר היה לשכנע אותה לעזוב את הכסא עליו ישבה.
מזל שהייתה הופעה אחרת מספר שבועות לאחר מכן, כשאנו לא היינו, והזוג הפלמי הסריט אותה מדקלמת בבטחון רב את שורותיה, ונדחפת לקדמת הבמה בטוחה שזה מקומה היאה והנאה.
מאז היא הגיעה לבלגיה. היא התאקלמה. יש לה חברים טובים, יש לה משפחה, היא בטוחה במקומה. ועדין, היא פוחדת.
כל השבוע היא התכוננה להיום, יום בו תהיה חגיגת אגדות בביה"ס. היא תיכננה אילו חלקי תחפושת להביא. היא שלחה אותנו לחיפושים ברחבי הבית עבור פרטי לבוש שנעלמו לה. היא התלבטה קשות איזה כתר נסיכה/פיה לקחת. היא הפכה את כל מגרותיה למצוא את מטה הקסמים הראוי.
ובבוקר היא הודיעה לי שאינה רוצה לקחת איתה כלום לביה"ס, ומי שלא רוצה לא חייב להביא.
היא התמרמרה שהכנסתי את התיק למכונית בטענה שאינה רוצה.
בכניסה לביה"ס היא פרצה בבכי, מסרבת להניח את התיק המוכן ליד ילקוטה. נסיון לברר איתה מה הבעיה, העלה את הטענה שהיא פוחדת. ניסיתי מתביישת, אבל היא התעקשה על פוחדת. היא גם טענה שכנפי הפיה גדולות מדי. כשניסיתי להומיא אותן מהתיק, היא המשיכה להתעקש שאינה רוצה כלום. לא את החצאית המתנפנפת בצבעים סגלגלים, לא את מטה הקסמים עם הכוכב הורוד, לא את הכתר המנוצה, לא את הנעלים עם הפרח. פשוט כלום. חיבקתי חזק, הרגעתי, הראתי שאני לוקחת את התיק איתי, והיא נכנסה לחצר המשחקים. אוריאל רצה לוודא שהיא מוצאת את חבריה, כך שהבאתי החוצה. הילד הישראלי זיהה אותה, והלך לפגוש אותה, אך היא התעלמה ממנו, ופסעה בנחישות למקום ללא חברים שלה.
אם זה רק היה היום, אז כל אחד זכאי למצב רוח מדי פעם. אבל זה דפוס החוזר על עצמו פעם אחר פעם, וניתן לזיהוי גם בתמונות שביה"ס מפרסם, למרות שאז היא מתאפקת ולא בוכה. אני מזהה את ההתנהגות הזו, כי, בסופו של דבר, הייתי ילדה דומה מאוד לזה, כזו שמעדיפה להמנע מכל אור זרקורים, וממש מפחדת מתשומת לב.
האם יש משהו לעשות בקשר לכך?
תובנות תתקבלנה בברכה, כולל (כרגיל) תובנות המספרות לי ששוב הגזמתי בדאגתי לה.
בביקור הראשון שלנו בקזחסטן, הקבוצה הבוגרת, אליה זיו השתייכה, עמלה על הופעה לקראת החג המשמש ובא. הבנו שלזיו יש תפקיד מהותי בהופעה, וכי היא מתכוננת ברצינות רבה מאוד. כשהגיעה עת ההופעה, זיו ראתה אותנו בקהל, פניה התכרכמו, ומאותו רגע אי אפשר היה לשכנע אותה לעזוב את הכסא עליו ישבה.
מזל שהייתה הופעה אחרת מספר שבועות לאחר מכן, כשאנו לא היינו, והזוג הפלמי הסריט אותה מדקלמת בבטחון רב את שורותיה, ונדחפת לקדמת הבמה בטוחה שזה מקומה היאה והנאה.
מאז היא הגיעה לבלגיה. היא התאקלמה. יש לה חברים טובים, יש לה משפחה, היא בטוחה במקומה. ועדין, היא פוחדת.
כל השבוע היא התכוננה להיום, יום בו תהיה חגיגת אגדות בביה"ס. היא תיכננה אילו חלקי תחפושת להביא. היא שלחה אותנו לחיפושים ברחבי הבית עבור פרטי לבוש שנעלמו לה. היא התלבטה קשות איזה כתר נסיכה/פיה לקחת. היא הפכה את כל מגרותיה למצוא את מטה הקסמים הראוי.
ובבוקר היא הודיעה לי שאינה רוצה לקחת איתה כלום לביה"ס, ומי שלא רוצה לא חייב להביא.
היא התמרמרה שהכנסתי את התיק למכונית בטענה שאינה רוצה.
בכניסה לביה"ס היא פרצה בבכי, מסרבת להניח את התיק המוכן ליד ילקוטה. נסיון לברר איתה מה הבעיה, העלה את הטענה שהיא פוחדת. ניסיתי מתביישת, אבל היא התעקשה על פוחדת. היא גם טענה שכנפי הפיה גדולות מדי. כשניסיתי להומיא אותן מהתיק, היא המשיכה להתעקש שאינה רוצה כלום. לא את החצאית המתנפנפת בצבעים סגלגלים, לא את מטה הקסמים עם הכוכב הורוד, לא את הכתר המנוצה, לא את הנעלים עם הפרח. פשוט כלום. חיבקתי חזק, הרגעתי, הראתי שאני לוקחת את התיק איתי, והיא נכנסה לחצר המשחקים. אוריאל רצה לוודא שהיא מוצאת את חבריה, כך שהבאתי החוצה. הילד הישראלי זיהה אותה, והלך לפגוש אותה, אך היא התעלמה ממנו, ופסעה בנחישות למקום ללא חברים שלה.
אם זה רק היה היום, אז כל אחד זכאי למצב רוח מדי פעם. אבל זה דפוס החוזר על עצמו פעם אחר פעם, וניתן לזיהוי גם בתמונות שביה"ס מפרסם, למרות שאז היא מתאפקת ולא בוכה. אני מזהה את ההתנהגות הזו, כי, בסופו של דבר, הייתי ילדה דומה מאוד לזה, כזו שמעדיפה להמנע מכל אור זרקורים, וממש מפחדת מתשומת לב.
האם יש משהו לעשות בקשר לכך?
תובנות תתקבלנה בברכה, כולל (כרגיל) תובנות המספרות לי ששוב הגזמתי בדאגתי לה.
