פחד ממוות

[agur]

פחד ממוות

בשבוע האחרון, במשך חופשת הפסח, ביתי (אוטוטו 3) פנתה אלי פעמיים ואמרה משהו בסגנון: "אמא, תחבקי אותי, אני מפחדת." ניגשתי וחיבקתי, ותוך כדי חיבוק והרגעה שאלתי: "ממה את מפחדת?" והתשובה: "אני מפחדת שאת ואבא תהיו מתים". האמת היא שחטפתי כזו בעיטה בבטן...כל הנושא עלה כשהיא (די מזמן) התחילה להתעניין "מי זאת אמא של אבא?". הסברנו באופן הפשוט ביותר שלאבא היתה פעם אמא, וכו' וכו', ושעכשיו היא כבר לא חיה, היא מתה. עם הזמן הגיעו עוד שאלות בנושא, כמו, "למה אי אפשר לבקר אותה?" וכו'. השתדלנו לתת הסברים ממצים ופשוטים וגם לא לעשדות מזה עניין גדול, אבל, כנראה שהדמיון עשה את שלו. אני חוששת שאולי הפחד ממוות שלנו ישפיע (או שכבר משפיע) עליה. איך להתמודד עם הפחד הזה? איך להתאים את ההסברים שלנו לגיל שלה וליכולת שלה לתפוס בכלל את מושג המוות? עוד מישהו נתקל בשאלות על מוות בגיל דומה?

 

[לאה_מ]

עומר העלה שאלות על מוות בסביבות גיל

שלוש, בעקבות מוות של קרובת משפחה אהובה. אני בעיקר זוכרת מאז את השיחות שהיו לנו עליה, על מוות וזכרון. אני פחות זוכרת שיחות על חשש ממוות עתידי שלנו (למרות שאני זוכרת שהיו כאלה). המוות של אותה קרובת משפחה מאד העציב את עומר, ואנחנו דיברנו על כך שכשאנשים מתים הם נשארים חיים בלבבות של אלה שאהבו אותם, ושממשיכים לאהוב אותם. הצענו לו אז לנסות לזכור דבר מסויים, מוחשי, מאותה קרובת משפחה. הנושא הזה מאד העסיק אותו במשך תקופה מסויימת. שירה מוטרדת מהידיעה שאנחנו נמות בעתיד, אבל אצלה זה התעורר הרבה יותר מאוחר - בגיל 5+. אני בהחלט עונה לשאלתה שכן, אנחנו נמות פעם. אבל אני אומרת שזה יהיה בעוד הרבה מאד זמן, שעד שאני אמות היא כבר תהיה אשה מבוגרת, יהיו לה חיים מלאים ומעניינים, אולי תהיה לה משפחה משלה, וכו'. אני מביאה לה כדוגמא את ההורים של אמי, ששניהם מלאי חיים ופעילים, ומראה לה שיתכן שהיא אפילו תהיה סבתא ואני עדיין לא אמות. אני בהחלט מסכימה איתה, שהיא תהיה עצובה - עצוב שההורים שלך מתים גם אם אתה כבר אדם מבוגר, אבל קל לך יותר להתמודד עם זה, ואתה גם יכול להתנחם בעובדה שההורים שלך חיו חיים מאד מלאים וארוכים. אני אומרת לה שאני אוהב אותה תמיד, גם אחרי שאני אמות. אני מצרפת לך קישורים לשני דיונים שהיו כאן בנושא הזה בעבר.

 

[החתולה השחורה]

גם הזאטוטית שלי התחילה לדבר על

מוות בגיל 3 ורבע. היא חוששת מפני המוות שלה עצמה. אני היצגתי את המוות כסוג של פרידה והשוותי לפרדות אחרות שעליהן כבר התגברנו. החלק שהיה לה הכי קשה היה הקבורה באדמה של המת. לזה לא היתה לי תשובה הולמת.