פחד מהתאהבות.
אני אפילו לא בטוחה איך לנסח את ההודעה הזאת, אבל אני אנסה לעשות כמיטב יכולתי.
אני בת 19, חיילת ונמצאת בזוגיות עם בחור בן 20 וחצי כבר שלושה חודשים.
הבחור גם כן חייל, מפקד ביחידה קרבית וחוזר הבייתה אחת לשבועיים וחצי- שלושה. את כל הזמן שהוא נמצא בו בבית הוא מקדיש לי, חמישה ימים\שבוע בהם אני רואה אותו כל יום, יוצאת איתו ועם חברים שלו, הולכת איתו אל המשפחה שלו. יש בנינו קשר אינטימי והמון שיחות אישיות וצחוקים. אנחנו מרגישים הכי חופשיים אחד עם השני ואני באמת יכולה להגיד שמצאתי מישהו שתואם אותי בכל מאת האחוזים.
בחצי השנה האחרונה עברתי תקופה לא קלה בכלל ואני סוף סוף יכולה לומר שאני נמצאת במקום שטוב לי בו.
בשבוע האחרון הוא הגיע הביתה לרגילה וחזר היום לבסיס. היה לי שבוע מדהים איתו, מכל הבחינות ולא רציתי שהוא יגמר.
הוא ישן אצלי היום בלילה ובבוקר נפרדנו לשלום. שנייה אחרי שהוא יצא מהבית וסגרתי את הדלת פרצתי בבכי מטורף, אין לי מושג אפילו למה. זאת הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה לי, אני מודעת לעובדה שהוא משרת בתפקיד קרבי ויודעת שזאת החובה שלו לחזור לבסיס ולשרת את המדינה. אני אפילו לא חושבת שזה מהפחד שיקרה לו שם משהו (כמובן שאני מפחדת ודואגת לו כל שנייה של היום, אבל זאת לא הסיבה) אני חושבת שזה פשוט כי הבנתי שאני אוהבת אותו.
עד עכשיו לא אמרנו אחד לשני שאנחנו אוהבים. מין 'הסכם' כזה שלנו וזה בסדר גמור מבחינתי, כי כל דבר צריך להגיע בזמן שלו. הוא כן מביע רגשות, המון. לפני כמה ימים ישנתי אצלו ופתאום היה לו פרץ אהבה לא מוסבר שכזה. הוא היה מעליי ונישק אותי ופתאום שאל במין נימה רצינית כזאת אם הוא חשוב לי. אמרתי לו שהכי בעולם. הוא שאל מה אני מוצאת בו, ואמרתי לו שזה פשוט בגלל שזה הוא. העובדה שהוא משלים אותי ואני רוצה להיות לידו 7\24. פתאום הוא השתתק לכמה שניות ואמר 'אני יודעת שסיכמנו שלא נגיד אחד לשני שאנחנו אוהבים אבל..' ואז הוא די נאבק עם עצמו. ראיתי שהוא רוצה להגיד משהו ולא מצליח, אז כשהוא הרכין את הראש שלו עליי פשוט חיבקתי אותו ואמרתי שזה בסדר.
אפשר לומר שאני די הקשר הרציני הראשון שיש לו. הוא יצא לפני כן עם בחורות והיו לו חברות, אבל מהסיפורים שלו הבנתי שהן היו די ילדות קטנות ובתכלס הוא היה בתקופה כזאת שהוא חיפש להנות בה.
יצא שזה די הפך לבדיחה של החבר'ה שלו וכולם היו בשוק שהוא יוצא איתי וחברים שלו אמרו לי שהם אף פעם לא ראו אותו ככה. אני מסתדרת עם חברים שלו מצויין ומרגישה הכי בנוח לידם (אבל עדיין שומרת על פאסון). הוא הצטער בפניי על זה שהוא בחור שקצת קשה לו להביע אהבה ואמר שהוא לא אומר לי שהוא אוהב אותי לא בגלל שהוא לא מרגיש ככה, אלא בגלל שהוא מפחד לעשות את זה מהר מידי ואז אני אשתעמם ואעבור הלאה. הוא אמר שאני הכי חשובה לו בעולם ושהוא בחיים לא ירצה לפגוע בי ובאיזה ריב קטן ויחיד שהיה לנו לפני כמה שבועות הוא אמר שהוא יודע שהוא לא הכי מושלם עבורי ושאני יכולה למצוא יותר טוב.
העניין הוא שהגלגל די התהפך. עכשיו אני זו שמרגישה לא ראויה לו מספיק, כאילו הוא יכול למצוא הרבה יותר טוב ממני (למרות שבתוכי אני יודעת שיש בי תכונות טובות) ואני רק מפחדת מהרגע שהכל יגמר (למרות שאין סיבה שזה יקרה).
מה אני עושה עם התחושה הזאת? מצאתי את עצמי מתאהבת בו ובאמת ובתמים מוכנה לעשות בשבילו הכל, וזה מגיע לו. הוא מקסים ועושה הכל כדי שיהיה לי טוב. אבל בו זמנית ההרגשה הזו מפחידה אותי, כאילו אני מרגישה שהוא עדיין 'לא לגמרי שלי' ושאני מסוגלת לשעמם אותו עד שהוא פשוט יקום ויעזוב ואני אשאר שבורה.
כל פעם שהוא חוזר הפרידה רק נעשית יותר ויותר קשה ואני מוצאת את עצמי חנוקה מדמעות.
אני אפילו לא בטוחה איך לנסח את ההודעה הזאת, אבל אני אנסה לעשות כמיטב יכולתי.
אני בת 19, חיילת ונמצאת בזוגיות עם בחור בן 20 וחצי כבר שלושה חודשים.
הבחור גם כן חייל, מפקד ביחידה קרבית וחוזר הבייתה אחת לשבועיים וחצי- שלושה. את כל הזמן שהוא נמצא בו בבית הוא מקדיש לי, חמישה ימים\שבוע בהם אני רואה אותו כל יום, יוצאת איתו ועם חברים שלו, הולכת איתו אל המשפחה שלו. יש בנינו קשר אינטימי והמון שיחות אישיות וצחוקים. אנחנו מרגישים הכי חופשיים אחד עם השני ואני באמת יכולה להגיד שמצאתי מישהו שתואם אותי בכל מאת האחוזים.
בחצי השנה האחרונה עברתי תקופה לא קלה בכלל ואני סוף סוף יכולה לומר שאני נמצאת במקום שטוב לי בו.
בשבוע האחרון הוא הגיע הביתה לרגילה וחזר היום לבסיס. היה לי שבוע מדהים איתו, מכל הבחינות ולא רציתי שהוא יגמר.
הוא ישן אצלי היום בלילה ובבוקר נפרדנו לשלום. שנייה אחרי שהוא יצא מהבית וסגרתי את הדלת פרצתי בבכי מטורף, אין לי מושג אפילו למה. זאת הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה לי, אני מודעת לעובדה שהוא משרת בתפקיד קרבי ויודעת שזאת החובה שלו לחזור לבסיס ולשרת את המדינה. אני אפילו לא חושבת שזה מהפחד שיקרה לו שם משהו (כמובן שאני מפחדת ודואגת לו כל שנייה של היום, אבל זאת לא הסיבה) אני חושבת שזה פשוט כי הבנתי שאני אוהבת אותו.
עד עכשיו לא אמרנו אחד לשני שאנחנו אוהבים. מין 'הסכם' כזה שלנו וזה בסדר גמור מבחינתי, כי כל דבר צריך להגיע בזמן שלו. הוא כן מביע רגשות, המון. לפני כמה ימים ישנתי אצלו ופתאום היה לו פרץ אהבה לא מוסבר שכזה. הוא היה מעליי ונישק אותי ופתאום שאל במין נימה רצינית כזאת אם הוא חשוב לי. אמרתי לו שהכי בעולם. הוא שאל מה אני מוצאת בו, ואמרתי לו שזה פשוט בגלל שזה הוא. העובדה שהוא משלים אותי ואני רוצה להיות לידו 7\24. פתאום הוא השתתק לכמה שניות ואמר 'אני יודעת שסיכמנו שלא נגיד אחד לשני שאנחנו אוהבים אבל..' ואז הוא די נאבק עם עצמו. ראיתי שהוא רוצה להגיד משהו ולא מצליח, אז כשהוא הרכין את הראש שלו עליי פשוט חיבקתי אותו ואמרתי שזה בסדר.
אפשר לומר שאני די הקשר הרציני הראשון שיש לו. הוא יצא לפני כן עם בחורות והיו לו חברות, אבל מהסיפורים שלו הבנתי שהן היו די ילדות קטנות ובתכלס הוא היה בתקופה כזאת שהוא חיפש להנות בה.
יצא שזה די הפך לבדיחה של החבר'ה שלו וכולם היו בשוק שהוא יוצא איתי וחברים שלו אמרו לי שהם אף פעם לא ראו אותו ככה. אני מסתדרת עם חברים שלו מצויין ומרגישה הכי בנוח לידם (אבל עדיין שומרת על פאסון). הוא הצטער בפניי על זה שהוא בחור שקצת קשה לו להביע אהבה ואמר שהוא לא אומר לי שהוא אוהב אותי לא בגלל שהוא לא מרגיש ככה, אלא בגלל שהוא מפחד לעשות את זה מהר מידי ואז אני אשתעמם ואעבור הלאה. הוא אמר שאני הכי חשובה לו בעולם ושהוא בחיים לא ירצה לפגוע בי ובאיזה ריב קטן ויחיד שהיה לנו לפני כמה שבועות הוא אמר שהוא יודע שהוא לא הכי מושלם עבורי ושאני יכולה למצוא יותר טוב.
העניין הוא שהגלגל די התהפך. עכשיו אני זו שמרגישה לא ראויה לו מספיק, כאילו הוא יכול למצוא הרבה יותר טוב ממני (למרות שבתוכי אני יודעת שיש בי תכונות טובות) ואני רק מפחדת מהרגע שהכל יגמר (למרות שאין סיבה שזה יקרה).
מה אני עושה עם התחושה הזאת? מצאתי את עצמי מתאהבת בו ובאמת ובתמים מוכנה לעשות בשבילו הכל, וזה מגיע לו. הוא מקסים ועושה הכל כדי שיהיה לי טוב. אבל בו זמנית ההרגשה הזו מפחידה אותי, כאילו אני מרגישה שהוא עדיין 'לא לגמרי שלי' ושאני מסוגלת לשעמם אותו עד שהוא פשוט יקום ויעזוב ואני אשאר שבורה.
כל פעם שהוא חוזר הפרידה רק נעשית יותר ויותר קשה ואני מוצאת את עצמי חנוקה מדמעות.
