סיפור מזעזע
אני בצבא הייתי תורם דם ותמיד הבנתי שאם יהיה לי איידס יודיעו לי. זהו, שאף פעם לא הודיעו לי והרגשתי די בטוח כי תרמתי כל ארבעה חודשים. ואז אמא שלי אומרת לי שהם בכלל אל מודיעים אלא ישר זורקים לפח וכו´ וכו´ ובקיצור : אני לא יודע אם היא צודקת או לא אבל היא הלחיצה אותי. אקיצר, הלכתי לי לקופ"ח באילת לעשות את הבדיקה. הרופאה שלי בדיוק עברה לסניף אחר אז הסתפקתי ברופא שהיה במקומה. לקחו לי את דגימת הדם, שלחו לאן ששלחו, ואני ככה בדרך החוצה שאלתי בשיא השאנטי - מתי אני מקבל את התשובות? והרופא בשיא השלווה עונה לי - שבוע שבוע וחצי. כמעט התעלפתי. מה שבוע וחצי? רוצה היום!!! מחר! גג מחרתיים! אבל זהו, שבאילת שולחים את הבדיקות למעבדה במרכז ומחזירים לאילת. לוקח זמן. אז אני במשך שבוע וחצי מדמיין את מותי המתקרב ובא. במשך שבוע וחצי אני מדמיין לפרטי פרטים כל סטוץ וכל חצי סטוץ, מוגן ולא מוגן שהיה לי מאז הפעם הראשונה (והיו הרבה). ואני מתחיל להפוך בראשי ממי נדבקתי. מי הבנזונה. למי היה איידס, כי
בטוח נדבקתי! הרי זה ברור מאליו! ואיך אני מודיע לכל מי שהייתי איתו שיש לי איידס? ולמי להודיע בכלל? לכולם? אבל אז כולם ידעו שיש לי איידס! רגע. אולי לא כדאי להודיע לכולם. ולתת להם לחיות עם איידס בלי שידעו מזה? אוי ואבוי. זה לא יכול להיות ככה. אני לא כזה בנאדם רע. אז מה אני עושה, לעזאזל? ולמה הייתי צריך לשכב עם המניאק ההוא שהדביק אותי?! *דמעות* *היסטריה* *כמעט אבדן נפש* ואז אני מגיע לקופ"ח. הולך אל הדוקטור. איפה התוצאות שלי? הוא אומר לי - אתה בסדר. "אני רוצה לראות את הבדיקה" אני עונה לו. והוא אומר.
"אמממ... הבדיקה הלכה לאיבוד" ואני כולי מתחרפן לו מול הפרצוף: מה הלכה לאיבוד? תמצא אותה! איך אני אדע אם אני בסדר?!?!?!?!?! והוא עונה לי "אם היה לך איידס היו מתקשרים להודיע, אם לא התקשרו אז אתה בסדר". אבל אותי זה לא מעניין. אני לא מאמין. הרי לי יש איידס, אני כבר יודע את זה! כבר השתכנעתי
בקיצור הפכתי את הקופ"ח. הרמתי בצעקות את כל שתי הקומות של קופ"ח כללית סניף ראשי. צעקתי, איימתי וקיללתי. לא הסכמתי לעשות עוד בדיקה, עשיתי עין רעה לקופ"ח ולרופא והלכתי הביתה עצבני. שבוע אח"כ הגעתי לרופאה שלי בסניף השני והבדיקה היתה שם. אין לי איידס. כפרה עליה.