my name is
New member
פחד גבהים
שנינו היינו חולים, אבל, המשכנו לשחק בין הסדינים אחד עם השני ופתאום בלילה התעוררתי עם עצמי איכשהו נרדמתי, כל כך חבל, השארת אותי לבד עם הסדינים בין קירות לבנים וקור חודר בשקט מסדקים לא צפויים פתאום זכרתי הכל, כאילו זה היה רק אתמול. הייתי ילד קצת מופרע, ולצערי לא היו לי הנתונים הפיזיים כדי להצדיק את זה. למרות שהייתי אחד הילדים החלשים בכיתה ז`3, אף פעם לא מנעתי מעצמי את ההנאה של להרביץ לילדים חזקים ממני, ולחטוף אחר כך מכות רצח. פעם בעטתי באחד הילדים הגדולים יותר, מהחטיבה העליונה, באמצע משחק כדורגל אחרי שהוא קילל אותי. הוא התחיל לרדוף אחרי, ולמרות שזה נגד את תפיסת העולם שלי, החלטתי לברוח. לא לקחתי בחשבון שיש אנשים, שבעגה הפסיכולוגית המקצועית מכונים ``ערסים``, שימשיכו לרדוף אחריך עד שהכבוד האבוד שלהם יוחזר. אני חושב שרצנו ככה שעות. בהתחלה במגרש הכדורגל, במסדרונות של בית ספר, אחר כך ברחוב, בסוף הגענו כמעט עד לבית שלי. שם הוא כנראה התעייף או שהוא פחד, והוא עזב אותי. נכנסתי הביתה, חיוור ומתנשף, וידעתי שלמחרת בבוקר יחכו לי בשער של בית ספר חבורה של אלה שבעגה הספרותית מכונים ``בריונים``. למחרת בבוקר הייתי, באופן לא מפתיע, ``חולה``. גם ביום שאחרי. ביום השלישי אבא שלי התעצבן, והכריח אותי ללכת לבית ספר, אז סיפרתי לו על כל מה שהיה. ביום הרביעי, כבר למדתי בבית ספר אחר. להורים יש בדרך כלל יותר פחדים מאשר לילדים, ועד כמה שאני פחדתי מהמכות שאני הולך לקבל, אבא שלי פחד עוד יותר. הוא לא הסכים שאני אחזור לשם, וסידר תוך יום אחד שיעבירו אותי בית ספר. וכאן בעצם מתחיל הסיפור האמיתי . שנינו היינו דומים, מזל, ידענו לתמרן בין המוקשים אחד עם השני ותמיד זכרנו להדחיק את הפחדים איכשהו נרדמתי, כל כך חבל, וזיכרונות ילדות אפרוריים פרצו לתוך הריק ופתאום הבנתי שנפלתי אל עצמי להיות התלמיד החדש בכיתה זה סיוט מתמשך. נכון שבסרטים הוליוודיים, ובעצם בכל הסוגים השונים של סרטי נעורים, הילדות זה משהו זוהר ונוצץ. במציאות זה ממש לא ככה. אני יכול לזכור את עצמי נוסע בבוקר לבית הספר החדש באוטובוס, ומדמיין לעצמי איך קופץ עלי מחבל וגואל אותי מיסורי. בהתחלה כמעט אף אחד לא דיבר איתי בכיתה. היו כמה בנות שדווקא ניסו ליצור איזשהו קשר, אבל הייתי כל כך ביישן שפשוט התעלמתי מהן. ישבתי לבד בהפסקות, אכלתי סנדוויץ`, והמשכתי לעבור על פרטי הפיגוע שיהרוג אותי סופית. בערך באותה שנה גם הופיעו החצ`קונים הראשונים שהפכו את הילדות שלי, באופן רשמי ומוחלט, לסיוט בלתי נסבל. התחלתי לשבור מראות בשירותים של בית הספר, ויום אחד תפס אותי השרת. ישבתי במשרד של המנהל, ש``עשה טובה שהוא בכלל קיבל אותי לבית-ספר``, ושמעתי את הנזיפות שלו. אני מדגיש את המילה ``שמעתי``, כי לא הקשבתי לאף מילה. חזרתי לדמיונות ולמחבל שלי, שכבר היה לו שם, ופנים מוכרות, והסכין שלו הלכה והתארכה מיום ליום. היו לילות ששכבתי על המיטה, ובחנתי את עצמי אם יהיה לי אומץ לעשות מעשה ולעלות לגג של הבניין. פעם אחת, רק פעם אחת, עליתי עד למעלה, לבוש בפיג`מה, בוכה. אני חושב שזה היה דווקא פחד הגבהים שלי שהציל את חיי. קצת אירוני. עברו מאז שנים. את בטח ישנת כבר מזמן, אבל, החלטתי לצלצל לך בעצמי אולי את עוד איתי ופתאום סיפרת לי לא יכולתי להאמין שנינו אהבנו מאד, וגם ידענו לעזור ולהציל אחד את השני ולפני בבוקר כבר חזרת למיטתי
שנינו היינו חולים, אבל, המשכנו לשחק בין הסדינים אחד עם השני ופתאום בלילה התעוררתי עם עצמי איכשהו נרדמתי, כל כך חבל, השארת אותי לבד עם הסדינים בין קירות לבנים וקור חודר בשקט מסדקים לא צפויים פתאום זכרתי הכל, כאילו זה היה רק אתמול. הייתי ילד קצת מופרע, ולצערי לא היו לי הנתונים הפיזיים כדי להצדיק את זה. למרות שהייתי אחד הילדים החלשים בכיתה ז`3, אף פעם לא מנעתי מעצמי את ההנאה של להרביץ לילדים חזקים ממני, ולחטוף אחר כך מכות רצח. פעם בעטתי באחד הילדים הגדולים יותר, מהחטיבה העליונה, באמצע משחק כדורגל אחרי שהוא קילל אותי. הוא התחיל לרדוף אחרי, ולמרות שזה נגד את תפיסת העולם שלי, החלטתי לברוח. לא לקחתי בחשבון שיש אנשים, שבעגה הפסיכולוגית המקצועית מכונים ``ערסים``, שימשיכו לרדוף אחריך עד שהכבוד האבוד שלהם יוחזר. אני חושב שרצנו ככה שעות. בהתחלה במגרש הכדורגל, במסדרונות של בית ספר, אחר כך ברחוב, בסוף הגענו כמעט עד לבית שלי. שם הוא כנראה התעייף או שהוא פחד, והוא עזב אותי. נכנסתי הביתה, חיוור ומתנשף, וידעתי שלמחרת בבוקר יחכו לי בשער של בית ספר חבורה של אלה שבעגה הספרותית מכונים ``בריונים``. למחרת בבוקר הייתי, באופן לא מפתיע, ``חולה``. גם ביום שאחרי. ביום השלישי אבא שלי התעצבן, והכריח אותי ללכת לבית ספר, אז סיפרתי לו על כל מה שהיה. ביום הרביעי, כבר למדתי בבית ספר אחר. להורים יש בדרך כלל יותר פחדים מאשר לילדים, ועד כמה שאני פחדתי מהמכות שאני הולך לקבל, אבא שלי פחד עוד יותר. הוא לא הסכים שאני אחזור לשם, וסידר תוך יום אחד שיעבירו אותי בית ספר. וכאן בעצם מתחיל הסיפור האמיתי . שנינו היינו דומים, מזל, ידענו לתמרן בין המוקשים אחד עם השני ותמיד זכרנו להדחיק את הפחדים איכשהו נרדמתי, כל כך חבל, וזיכרונות ילדות אפרוריים פרצו לתוך הריק ופתאום הבנתי שנפלתי אל עצמי להיות התלמיד החדש בכיתה זה סיוט מתמשך. נכון שבסרטים הוליוודיים, ובעצם בכל הסוגים השונים של סרטי נעורים, הילדות זה משהו זוהר ונוצץ. במציאות זה ממש לא ככה. אני יכול לזכור את עצמי נוסע בבוקר לבית הספר החדש באוטובוס, ומדמיין לעצמי איך קופץ עלי מחבל וגואל אותי מיסורי. בהתחלה כמעט אף אחד לא דיבר איתי בכיתה. היו כמה בנות שדווקא ניסו ליצור איזשהו קשר, אבל הייתי כל כך ביישן שפשוט התעלמתי מהן. ישבתי לבד בהפסקות, אכלתי סנדוויץ`, והמשכתי לעבור על פרטי הפיגוע שיהרוג אותי סופית. בערך באותה שנה גם הופיעו החצ`קונים הראשונים שהפכו את הילדות שלי, באופן רשמי ומוחלט, לסיוט בלתי נסבל. התחלתי לשבור מראות בשירותים של בית הספר, ויום אחד תפס אותי השרת. ישבתי במשרד של המנהל, ש``עשה טובה שהוא בכלל קיבל אותי לבית-ספר``, ושמעתי את הנזיפות שלו. אני מדגיש את המילה ``שמעתי``, כי לא הקשבתי לאף מילה. חזרתי לדמיונות ולמחבל שלי, שכבר היה לו שם, ופנים מוכרות, והסכין שלו הלכה והתארכה מיום ליום. היו לילות ששכבתי על המיטה, ובחנתי את עצמי אם יהיה לי אומץ לעשות מעשה ולעלות לגג של הבניין. פעם אחת, רק פעם אחת, עליתי עד למעלה, לבוש בפיג`מה, בוכה. אני חושב שזה היה דווקא פחד הגבהים שלי שהציל את חיי. קצת אירוני. עברו מאז שנים. את בטח ישנת כבר מזמן, אבל, החלטתי לצלצל לך בעצמי אולי את עוד איתי ופתאום סיפרת לי לא יכולתי להאמין שנינו אהבנו מאד, וגם ידענו לעזור ולהציל אחד את השני ולפני בבוקר כבר חזרת למיטתי