פורשת שטיח אדום...
מעמידה חצוצרנים בשורה ישרה וגם שורה של מתופפים התזמורת עם המנצח עומדים מעט מאחור חבורת ילדים עמוסי זרי פרחים לבושים בחן בלונים צבעוניים מלאי הליום מועפים לאוויר הנה היא באה.... קבלו אותה בתשואות.... האחת והיחידה.... הלוא היא: שרי42 שונית (הממונה על הרמת טקסים ממלכתיים)
מעמידה חצוצרנים בשורה ישרה וגם שורה של מתופפים התזמורת עם המנצח עומדים מעט מאחור חבורת ילדים עמוסי זרי פרחים לבושים בחן בלונים צבעוניים מלאי הליום מועפים לאוויר הנה היא באה.... קבלו אותה בתשואות.... האחת והיחידה.... הלוא היא: שרי42 שונית (הממונה על הרמת טקסים ממלכתיים)
) בחיי שאני מתגעגעת...אבל.....אני עוברת מן תקופה שכזו...זוכרת, פעם כתבתי את הקטע הזה למישהי שחדרה כמו חץ לנישמתי ועכשיו אני מרבה לחזור אליו... ``כשאמרת לי ``אני עצובה`` אמרת לי במילים אחרות אני מרגישה יבשה, פגיעה, מדוכאת, בלי נשמה יתרה, תקועה, נטולת יצירתיות, חסומה, נטולת כוחות, לא מסוגלת להמשיך עד הסוף, לחוצה, מוטרפת. ואני מיד רציתי לומר לך כי הנשמה זקוקה מידי פעם להתחדשות ואת כרגע חיה במדבר והמדבר אינו עשיר ושופע כמו יער או ג`ונגל הוא מרוכז ומסתורי בצורת החיים שבו ואנחנו חיות בתקופות מסוימות חיי מדבר קטנים מאד על פני השטח אך עצומים מתחת, כי דווקא כשהחיים נתונים בקפאון, בשממון, זו השעה לתת לחלק היוצר של הנפש להציף......`` ואני, כמו שכבר הספקת להכיר... יש לי הרבה סבלנות וכוח רצון, ומה שמתבשל לו בתוכי עכשיו יפרוץ לו יום אחד...בשיר, בסיפור.....אבל, עד אז, אהיה מין דנידין. אוהבת את כולכם