פורקת..

[תמרה45]

פורקת..

אז משילה מעלי את קליפת השיפוטיות והביקורת ומספרת...
{רק מתחושת ההשלה ירדו מעלי כמה קילואים של כבדות וקושי}
אז... אולי מבחוץ אני נראית טוב לאנשים אבל אני חשה כ"כ חשופה,
כ"כ עונה לצרכים של אחרים להיראות טוב ומתפקדו בעיניהם.
למדתי בחיי להעריך את המקום של העשייה, ואת כח השיקום שלה,
אבל זה משתלט וסוגר על הראש...
אני מתגעגעת לחיבור אמיתי של לב, חיבור של חיים שאין בו כ"כ הרבה הסתרות, כ"כ הרבה קליפות..
מן הסתם גם בגלל שאני לומדת תזונה וגם בגלל שאני עובדת בתחום שקשור לאוכל
כך עוד אמשיך להרגיש... שפה ושם אני נותנת איזה צריבה למחלה, והיא עוד בי,
אני מנסה לטפח חלקים אחרים בי... ומנסה רוצה לפעול למענם..
חח נכשלתי גם במבחן אחד בתזונה ולא אתפלא אם גם אכשל באחד נוסף שהיה נורא קשה..
מבחינתי זה עצלות, שלא למדתי מספיק טוב
מזל שהשכל שלי יודע שזה לא באמת רק עצלות אלא עוד הרבה דברים נוספים,
זה מקום שבו נגזרה עלי שתיקה, ככה אני מרגישה. שבו אין לי רשות ואישור להוציא ולהשמיע קול.
אז זהו... אני רוצה לתת במה גדולה לטוב... את מלוא הנוכחות והכי לשמוח בכך שאני פועלת למענו..
אבל גם זה קשה... {את זה אני אומרת בעקבות זה שהולכת לחפש מקום עבודה אחר, שזה נחשב צעד שהוא למען עצמי בעצם אבל מצד שני הוא גם מבאס כי זה לעזוב חברת אנשים שהתרגלת אליה אבל אין מה לעשות אדם צריך לדעת מה טוב לו ומה לא גם אם הוא לא תמיד מזדהה עם זה...} אני מקווה למצוא הרבה אור בלב היום.. ובכלל... תודה... תמרה

 

[מייפלס]

הנה |אור|

שיהיה יום נפלא היום ...

 

[אחת בתוך אחת]

רק שמחבקת חזק חזק

סליחה שאין בי עוד מילים..

רק שקראתי..
ואני כאן איתך...
מחבקת חיבוק ענק ענק שיעטוף ויחמם..

ושולחת המון המון אהבה..

 

[תמרה45]

תודה

יקרות אהובות

מחבקת המון חזרה
ומאחלת גם
יום נפלא

 

[TorrentN]

רק אור וטוב, יקרה.

אני כ"כ מבינה.
נראה כאילו הרגש הוא קצת האוייב כרגע,
כי השכל יודע יפה מאוד מה הדבר הנכון לעשות
ויודע לנווט מצוין במים הסוערים האלו.
אבל בלי הרגש..
שום דבר לא באמת שווה.
אבל זה בדיוק מה שגורר למטה..
באמת דיסוננס מתסכל.

ממש מבינה את התשישות..
שולחת כוחות וחיבוקים חמים.

אוהבת אותך, אחות.

 

[התקווה שבתוכי]

תמרה

תחושת הניתוק היא קשה מנשוא, היא מובילה לבלבול ומשם להצפה רגשית הדרך קצרה.
את נשמעת, פה, מאוד יודעת מה את מרגישה. יחד עם זאת את מנסה להדחיק את הקושי ולראות רק את הטוב. אני למדתי השנה שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב. הם מתקיימים יחד, והחיים שלנו נעים בינהם. רק בגלל שאת יודעת איך מרגיש הרע, את יכולה לזהות את הטוב שיש לך.
תרשי לעצמך להרגיש את הכל, הרגשות הללו הם כולם שלך, ואין רגש ״טוב״ או רגש ״רע״ הם פשוט רגשות. באים והולכים, כמו הגלים בים. אל תתני לעצמך להתקע עם רגש אחד, תני לו לזרום ולפנות מקום לרגש הבא.
כשאת ״נותנת ציון״ לרגש כ״טוב״ או ״רע״ את עושה זאת מתוך המיתוסים והסכמות שקיימים אצלך בפנים, מתוך הראייה הסובייקטיבית שלך על העולם.
כשאדם עובר טראומה, כמו מוות, הוא ירגיש עצוב, מתוסכל, מדוכא וכד׳ ואלה רגשות טבעיים למצב, אי אפשר להגדיר אותם כ״רעים״. אפשר להגיד שזה כואב להרגיש אותם, לנסות לתאר אותם (צבע, טעם, צליל) לעצמנו וככה פשוט לקבל שהם פשוט קיימים.
אני מאוד מקווה שאני מובנת.

 

[רגישה1855]

לגמרי איתך!

בלי הרבה מילים,
רק תדעי שקראתי......

איך את היום?
שולחת חיזוקים והמון אנרגיות ומאחלת לך שבכל יום תמצאי את האור בלב היום
תני לעצמך להרגיש - אל תחלקי את הרגשות בין טוב ורע, רגש הוא רגש, ואם את מרגישה כך או אחרת... יש לזה סיבה אמיתית שהרגשות אכן קיימים בתוכך. הם לאו דווקא טובים או רעים, אלא פשוט רגשות.
בקשר לשתיקה....

רק אומר שמזדהה....

 

[תמרה45]

סיכום יום אולי

התנכחות:
בעוד הימים פוסעים, יום ועוד יום חולף, חולפים הימים, האישיות גדלה, הכרונולוגיות גם היא,
הפיזיות, הגוף, הכל גדל לו. והנשמה, הלב, נשארים נוכחה על מקומם, ללא זיע.
עקב דברייך שישמים, החלטתי להתיישב לכתוב.
בגלל שאני מאוד מעריכה את השימוש במילים, ואני יודעת שמילה אומרת המון ויוצרת גם בנו, המון.
ממש הרגשתי חייבת לעצור, לשבת, ולכתוב. רשמת מאוד יפה ל"שיז".
אני מוצאת את עצמי נשרכת ומסרבת לשים את עצמי במקום שלומד את עצמי.
אני תכלס' מתמודדת היום עם אותם דברים, אולי אחרת, אבל עם אותם דברים.
רק שבעבר האשמתי המון אנשים, המון גורמים, ועכשיו האחריות היא בידיים שלי, וכל גם הבחירה. את ההחלטות אני צריכה לבצע, ואת מציאות חיי אני צריכה להפעיל ולתפעל.
אני כועסת על עצמי מאוד מזה שאני עובדת בחנות גלידה. מאוד. קל לחשוב את עצמך לגיבורה, ומה? אנשים אחרים עושים את זה, עובדים בעבודות כאלו. ובשביל להרוויח מעט כסף, אפילו לעבוד שם זה טוב. תמיד אמא שלי אמרה לי את הדברים האלו. בדיוק כמו שהיא עדיין מבקשת ממני להכין עוגות. שאני מסבירה לה, שוב ושוב, היא לא מבינה. ואני חוזרת לאותה אבל בדיוק לאותה מעגליות הרסנית. סיפור טוב, אין פה, אני יכולה לדמיין שאני מחזיקה מעמד, שאני איכשהוא בסדר. אבל תכלס' אני לא. יום יום אין לי מושג איך יעבור ואם יעבור ומתי יעבור. לסבל שלי אין מנוח. לא משנה מה אני עושה, הוא מונצח. היומן אכילה מספר את זה, כל כולי מספרת את זה...
אך מתביישת להודות שזה מקומי, שזו היא חולשתי. זה בושה באמת. הטריקיות של ההפרעת אכילה, משגעת.
אגב, הדיאטנית וגם המטפלת, מעודדות עזיבה. אבל אני מאוד עקשנית.
אני מאמינה וגם חייבת להאמין שבאותה מידה שיש את הבושה זוהי חולשתי, יש כח נגדי שמכריז ואומר על איזה שהוא משהו טוב, מידה טובה, כוח טוב. שקיים בי. לא יכול להיות שהכל יהיה כ"כ רע. אבל למה אני לא מצליחה לחזות בו? למה אני לא מצליחה לחוות אותו?
חוץ מזה, עשיתי צעד היום, שלחתי למטפלת שלי אימייל אם היא קראה מייל ששלחתי לה לפני שבוע והיא לא ענתה לי עליו. מרגיש ילדותי, מחר ממילא אנחנו נפגשות. אבל הייתי רוצה לחשוב שלמטפלת שלי יהיה מספיק אכפת כדי להראות את הימצאותה ונוכחותה, את הקשבתה, וגם אם אין לה זמן, אז שתחווה ותראה את היחס.
פשוט הנק' היא שלא תמיד יש כוח להיות מותשים, ולא תמיד זה גם נכון, להיות מותשים, או לתת למותשות להתגבר עד שאתה נגמר. אבל הלוואי והייתי מצליחה יותר ממה שאני מצליחה...
רוצה לבשר בשורות טובות,
תמרה.