פורסם בבננות.קום
לדעתי שווה קריאה. הפנמת הנאמר יכולה להוות חיסון נוגד אכזבות....
המובן מאליו
- מאת אלונה אשכנזי המובן מאליו מעולם לא נראה כל כך מובן מאליו כמו בסיפורה של עידית. פגשתי אותה לפני שבוע. מה אומר לכם? הבחורה היא פצצת אנרגיה מהלכת. מלאת צחוק ושמחת חיים. מסוג האנשים מלאי החיוניות שלא פעם אני שואלת את עצמי מאיפה יש להם כל כך הרבה, ושיעבירו קצת לנזקקים. האירוניה היא שעידית דווקא מנסה להעביר אבל לאיש הלא נכון. כבר שנה שיש לה חבר. בהתחלה, לפני שהוסרו המחיצות בינינו, היא סיפרה על אהבה גדולה. על כמה הוא מקסים הגבר הזה שלה, חתיך ומלומד ואפילו הוציא 700 בפסיכומטרי (באמת חשוב מאד..) והוא גם אוהב אותה. כן, היא בטוחה שהוא אוהב. אבל מה, אליה וקוץ בה. הדרך שבה הוא אוהב עושה לה רע. מפוצצת אותה, מפרקת אותה. ולמה? כאן נכנס לפעולה מטבע הלשון :"הוא לוקח אותי כמובן מאליו". כבר שנה היא מנסה לחנך אותו. כל יומיים הזוג מתכנס לשיחות מוטיבציה, בהן כל האנרגיה האטומית של עידית מתבזבזת בניסיונות סרק לגרום לו להבין שגם היא כאן. שהדברים שלה גם חשובים, שרצונותיה משמעותיים, שהוא לא יכול סתם כך לבטל אותה במחי מבט או במחי משפט. המסר נטמע ליומיים במקרה הטוב ושעתיים במקרה הפחות טוב. וכך נשארת עידית שבוייה בכבלים של הצהרות אהבה, ומציאות שהיא לא מסוגלת לספוג עוד. מי אשם? אני שואלת אתכם. טעות שלי. לאשמה אין כאן כל מקום. אז נחדד את השאלה, מי אחראי? ´´מי אחראי?´´ אני שואלת אותה. אני, היא עונה אבל... מיד אחר כך יגיע האבל. ובאבל כמובן מסתבר שהוא אשם כי הוא לא מבין, כי הוא מדבר איתה קצר ולעניין כמו מפקד בגולני בעוד היא צריכה שישמעו אותה לאורך ולרוחב, כי כשהיא מסבירה לו הוא לא מתייחס, כי וכי וכי.. אז מי אחראי? אני שואלת אותה שוב, והיא עדיין מסתכלת בי בעיניים שלא מבינות. לכולנו יש את הבחירות שלנו. חלקנו בוחרים דברים שעושים לנו טוב וחלקנו בוחרים דברים שעושים לנו רע. חלק מן האנשים כנים דיים כדי לומר אני יודע שהמצב עושה לי חרא בנשמה אבל אני מוכן לשלם את המחיר, כי רווחי המשנה שלי מספקים אותי. רווחי משנה הם בדרך כלל אותם סיפוקים מיידים, שגורמים לנו לשגות באשליות שאולי בכל זאת הדבר הזה או האדם הזה מתאים לנו למרות שהלב צועק הצילו. דוגמאות לרווחי משנה: זיון טוב, קלישאות אהבה, וזה במקרה הטוב. במקרה העלוב יותר, רווחי המשנה פשוט מאפשרים לנו להישאר בצדקנות שלנו ולהאשים את בני זוגנו, הבוס, ההורים, אלוהים או מי שזה לא יהיה בזבל שאנחנו בחרנו. טוב מה? חכמה גדולה, תגידו, ובצדק. כמה קל להגיד וכמה קשה לעשות. על זה חברים, אני לא מתווכחת. בטח שלא אני, שיודעת עד כמה הידע והיישום לעיתים רחוקים זה מזה שנות דור. נחזור לעידית. אלה העובדות: יש לה חבר שהיא אוהבת. הוא מתייחס אליה בצורה מחורבנת. היא מאיימת שהיא עוזבת. הוא מפריח לאוויר קלישאת אהבה נוסח: "את יודעת שאני תמיד כאן בשבילך אם תצטרכי". היא נשארת. עכשיו היא כבר בוכה לי, וכל שמחת החיים שבה הופכת לנהר של דמעות. "אני אשמה, אני יודעת. איזה מטומטמת אני שנתתי לו להתייחס אליי ככה." זה המקום להבהיר שוב שאחריות לא שווה אשמה. אני למשל, כל פעם שחרא לי ואני מתחילה להאשים את עצמי שלא עשיתי כך או אחרת, או שבגלל שעשיתי כך ואחרת קרה מה שקרה נשארת תקועה במקום לעוד חודשים ארוכים. רק ברגע שאני מפנימה שהאשמה עצמית היא דבר מסרס, וכל הנוקט בדרך זו כלפי עצמו או כלפי אחרים לעולם לא יקבל את מבוקשו. לעולם!!! רק אז אני זזה. אחריות לעומת זאת היא להתייצב עם עצמך מול המראה ולהגיד: זה מה שבחרתי והאחריות לשינוי היא בידי. כן עידית, הוא לא ישתנה. אני יודעת שכרגע קשה לך לראות, אני יודעת כמה קל להסתכל מהצד וכמה כוחות נפש נדרשים כדי לצאת, אבל הוא (במידה ויש לך ספק) לא ישנה מעצמו כלום. למה? ככה. זה לא עושה אותו אדם רע. זה לא עושה אותו מניאק. זה לא עושה אותו כלום מלבד מה שהוא: לא טוב עבורך. זה הזמן לברוח. "אבל אני אוהבת אותו", היא מנסה לשכנע. בחייאת, שוב חזרנו לקלישאות. שוב האבל. אז אם את אוהבת אותו, קבלי אותו כמו שהוא. כולנו תמיד מתאהבים במישהו. בדרך כלל אנחנו מתאהבים בו בגלל שיש לו תכונות שחסרות בנו למשל, אדם פסיבי לרוב יתאהב במישהו דומיננטי וכו´. במשך הזמן אותן תכונות בדיוק יהיו אלה שננסה לשנות בו, להתאים אותן לתבניות שלנו. זה לא עובד. אף פעם. לו הייתה לי נוסחה איך להימנע מניסיונות הנפל האלה, מן הסתם, הייתי כבר נשואה באושר (או לפחות מאוהבת באושר) וסופרת את המיליונים. כמו שאתם יודעים, זה עדיין לא קרה. בספר מופלא שאני קוראת בימים אלה ושמו ´ידידות עם אלוהים´ נטען ששלושת הורגי האהבה הגדולים שהמין האנושי ברא לעצמו הם: הזדקקות, ציפייה וקינאה. לא יודעת מה איתכם, אבל בדיקה מעמיקה שלי עם כל מערכות היחסים שהיו לי הוכיחה מעבר לכל ספק שזה נכון. ברגע שהרגשתי שאני זקוקה למישהו ובלעדיו חיי אינם חיים וקראתי לכך אהבה, הוא עזב אותי. ברגע שציפיתי שהוא ישנה מדרכיו ויתאים עצמו אליי, נשארתי לבד. ובנוגע לקינאה נראה לי שאין צורך להוסיף דבר. במקרה שלך עידית, הציפייה תחסל אותך והוא ימשיך לחיות את חייו, אפילו ללא זעזועים מיוחדים. האחריות בידייך, גם הבחירה. בעיני, אין דבר יותר מובן מאליו. כל השאר - ב ו ל ש י ט!!! -------------------------------------------------------------------
לדעתי שווה קריאה. הפנמת הנאמר יכולה להוות חיסון נוגד אכזבות....
