פורים שמחים

[אוֹחַ]

אולי כי זה לא בנפשנו:

אין פה עניין של שביתה ממלאכה. זמן מולד הלבנה כמו גם תחילת ספירת העומר, משפיעים בצורה ישירה על קיום או אי-קיום 'שביתה ממלאכה'. כמו"כ, אין השלכה על עבודות ביהמ"ק.

 

[שבולת ירוקת העין]

זו תשובה

שעושה היגיון בהחלט מתקבל על הדעת, ויש להבחין בין החגים הקשורים ישירות למקדש לבין אחרים, שהגמישות בהם רבה יותר (גמישות? עניין יחסי כמובן)

 

[תּמר]

אני לא בטוחה שהדגש הוא על לוח אחיד

בעניין ירבעם בן נבט: הוא בדה "רגל", היינו זמן עלייה להקרבת קרבנות. מדוע זה מהווה מרידה? מכיוון שעליה לירושלים, מקום מלכות בית דוד, נותנת כבוד גם למלך בשר ודם היושב שם. לכן נראה לי שלא התאריך מהווה מרידה, אלא המקום. יכול להיות שהוא לא רצה לבטל רגל, ואם היה מנסה לעשות זאת - לא היו הולכים אחריו. אבל אני לא בטוחה בזה. כאן המקום להבהיר שפורים אינו "רגל". הוא אינו מופיע בתורה, אלא בתקופה מאוחרת יותר (מסיבות היסטוריות, כמובן). ולכן זה לא דומה. אני לא רוצה להכנס לעומק העניין של קביעת תאריכי רגלים וקידוש החודש וכל הנובע מזה (מפאת חוסר ידע שלי) - עניין זה נוגע לשלוש הנקודות האחרונות. אבל נראה לי שהמסקנה שלך בדבר תאריך אחיד לא מתאימה. בשתי הנקודות הראשונות מהשלוש מדובר במחלוקת עקרונית על פרוש הכתוב, והתחשבות במסורת בע"פ שהתקבלה מסיני. סיפור המחלוקת המפורסם בנקודה הרביעית שהעלית, רוצה להראות ש"לא בשמים היא". יכול להיות שר' יהושע צדק מבחינת האמת המוחלטת, אך עליו לקבל את החלטת ראש הסנהדרין, שקבע לפי העדויות שהיו לפניו אבל דוגמה שסותרת את התאוריה שלך, היא חגיגת יום טוב שני בחו"ל, ולא בארץ ישראל. נראה לי שמועד זה נקבע בגלל החשש שהודעה על קידוש החודש לא תגיע בזמן למרחקים, ולכן חגגו שני חגים כדי להיות מכוסים מבחינת תאריכים. כיום נוהגים זאת, אע"פ שלא מקדשים את החודש. וזה דווקא מסתדר יפה עם חגיגות במועדים שונים. השאלה שלי היא - מדוע לא חוגגים את היום הראשון ג"כ. נראה לי שזה מפני שביום הראשון היהודים בשושן עדיין נלחמו ועמדו על נפשם, וזאת לא סיבה למסיבה - אלא הניצחון)

 

[שבולת ירוקת העין]

יו"ט שני

הוא תוספת, לא במקום (ולמה יש לי אסוסיאציה של אולם ההגשה העצמית בחדר האוכל בקיבוץ?)

 

[renjintso]

../images/Emo6.gif

 

[שבולת ירוקת העין]

ידעתי שממך תבוא

הבנה ואיפה הזולל, שיצטרף לחגיגה?

 

[מוגג]

חכי חכי להפרטה..

 

[שבולת ירוקת העין]

אני לא מחכה

אני כבר הפרטתי את עצמי מזמן

 

[מוגג]

../images/Emo12.gif מה?! עזבת את הקפוצה?!

בוגדת! לא נסלח ולא.. נו, .. איך קוראים לזה?..

 

[זולל מישמישים]

אז מה נשמע ברפת?

מוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּוּ

 

[ספלינטור]

אני גם מוזמן לחגיגה?

 

[גנגי]

גם עירונים מוזמנים לראות בפלא?

 

[זולל מישמישים]

מוזמנים? כן. אבל בדרך כלל

כאשר הם מריחים את ניחוחות הרפת הם נמלטים בצווחות אימה.

 

[renjintso]

בצדק

לא סתם לרפתנים יש שולחן לעצמם בחדרוכל הפסקתי להבין מה קורֶכאן

 

[or99]

הפילוג גורם לבעיה...

רק בתחום בו אמורה להיות אחידות. כאן המצווה נתקנה בצורה לא אחידה מלכתחילה, כדי לציין טוב יותר את הנס.

 

[hillelg]

../images/Emo45.gif ואוסיף

א. "החודש אשר בדא מלבו" ירבעם, היה, לכאורה, עיבור של השנה שלא על דעת הסמכות ההלכתית הקובעת (הסנהדרין, ווטאבר). ומכיוון שהוא עיבר את השנה (עיבר ניסן בניסן?), סוכות (בחשבונו) נפל על ט"ו בחודש השמיני (בחשבוננו). לא שהדבר משנה את עצם השאלה. ב. השאלה לא הביאה את הבעיה ההלכתית של 'לא תתגודדו', שדורשת את המילה גם ל'לא תיעשו אגודות אגודות'. באותו הקשר יובא הפסוק של 'תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם' (עוד הוצאה מסויימת מהקשר, אבל נראה שמהחזרה על כך יש אמירה יותר מהותית). רואים שלאורך הדורות יש בעיה מהותית בנהיגת מנהגים שונים בחלקים שונים של העם - דבר שיוצר פירוד במקום איחוד, בנושא המרכזי ביותר (שהרי 'אין אומתנו אומה אלא בתורותיה'). ג. כאן, כפי שציין אור, אין מחלוקת בין כתות, כיון שזו התקנה המקורית (בסימן שאלה. ראו בהמשך). אף על פי כן, נשאלת השאלה, מדוע תוקן החג בצורה כה חריגה. ד. למעשה, נראה מפשט הפסוקים שהחג במקור נחוג רק בי"ד באדר, בפרזים. רק לאחר מכן תוקן גם התאריך של המוקפים (שקצת מעורפל בפסוקים, והגמרא מתלבטת הרבה כדי להבהיר את הדברים): [אסתר ט] וַיִּקָּהֲלוּ היהודיים (הַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן, גַּם בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וַיַּהַרְגוּ בְשׁוּשָׁן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ; וּבַבִּזָּה--לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם. טז וּשְׁאָר הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בִּמְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל-נַפְשָׁם, וְנוֹחַ מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהָרוֹג בְּשֹׂנְאֵיהֶם, חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים אָלֶף; וּבַבִּזָּה--לֹא שָׁלְחוּ, אֶת-יָדָם. יז בְּיוֹם-שְׁלוֹשָׁה עָשָׂר, לְחֹדֶשׁ אֲדָר; וְנוֹחַ, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ, יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. יח והיהודיים (וְהַיְּהוּדִים) אֲשֶׁר-בְּשׁוּשָׁן, נִקְהֲלוּ בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר בּוֹ, וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר, בּוֹ; וְנוֹחַ, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ, וְעָשֹׂה אֹתוֹ, יוֹם מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה. יט עַל-כֵּן הַיְּהוּדִים הפרוזים (הַפְּרָזִים), הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי הַפְּרָזוֹת--עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב; וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת, אִישׁ לְרֵעֵהוּ. שימו לב - בשלב הראשון, מוזכר רק תאריך אחד - י"ד, לפר(ו)זים. כ וַיִּכְתֹּב מָרְדֳּכַי, אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; וַיִּשְׁלַח סְפָרִים אֶל-כָּל-הַיְּהוּדִים, אֲשֶׁר בְּכָל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ--הַקְּרוֹבִים, וְהָרְחוֹקִים. כא לְקַיֵּם, עֲלֵיהֶם--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אֲדָר, וְאֵת יוֹם-חֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. כב כַּיָּמִים, אֲשֶׁר-נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאֹיְבֵיהֶם, וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב; לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה, וּמִשְׁלֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ, וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיֹנִים. כג וְקִבֵּל, הַיְּהוּדִים, אֵת אֲשֶׁר-הֵחֵלּוּ, לַעֲשׂוֹת; וְאֵת אֲשֶׁר-כָּתַב מָרְדֳּכַי, אֲלֵיהֶם. כד כִּי הָמָן בֶּן-הַמְּדָתָא הָאֲגָגִי, צֹרֵר כָּל-הַיְּהוּדִים--חָשַׁב עַל-הַיְּהוּדִים, לְאַבְּדָם; וְהִפִּל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל, לְהֻמָּם וּלְאַבְּדָם. כה וּבְבֹאָהּ, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אָמַר עִם-הַסֵּפֶר, יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה אֲשֶׁר-חָשַׁב עַל-הַיְּהוּדִים עַל-רֹאשׁוֹ; וְתָלוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו, עַל-הָעֵץ. כו עַל-כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים, עַל-שֵׁם הַפּוּר--עַל-כֵּן, עַל-כָּל-דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת; וּמָה-רָאוּ עַל-כָּכָה, וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם. כז קִיְּמוּ וקבל (וְקִבְּלוּ) הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲבוֹר--לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם: בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה. כח וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל-דּוֹר וָדוֹר, מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה, מְדִינָה וּמְדִינָה, וְעִיר וָעִיר; וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה, לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם, לֹא-יָסוּף מִזַּרְעָם. אנו רואים שהיו שני שלבים - החגיגות הספונטניות, שהיו בפר(ו)זים, וקבלת החג באופן רשמי, שכלל גם את יום חמישה עשר (במשתמע, במוקפים - זה כמובן מתאים גם לזמן המלחמה והניחה ממנה). והיו כמה שכתבו על כך, ואינני זוכר בדיוק את כל דבריהם. ויש להאריך בדברים, ואכמ"ל.

 

[or99]

לדעתי החגיגות הספונטניות...

מתוארות דווקא בפסוקים י"ז וי"ח. פסוק י"ט כבר מנוסח בלשון הווה, ולכן נראה לי שאין מדובר בחגיגה ספונטנית, אלא בתאור התקנה הקבועה של מרדכי במאמר מוסגר, לאחר תיאור המשתה והשמחה הספונטניים. ובאמת נשאלת השאלה מדוע מאמר מוסגר זה מדבר אך ורק על ערי הפרזות? השערה פרועה שלי היא שהמגילה נכתבה בשושן ולכן הכותב ייעד אותה קודם כל לאנשי שושן, שעבורם תאריך החגיגות בערי הפרזות הוא חידוש.

 

[זולל מישמישים]

בקשר לירבעם

לגבי ירבעם אחרי התשובה המתנשאת של רחבעם, אני חושב שגם אני הייתי נוהג כמו ירבעם. אפשר היה לטעון שירבעם תכנן למרוד בכל מקרה, ורחבעם פשוט שיחק לידיים שלו. אבל מפסוק ד' משתמע ההיפך מכך: הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה, וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר-נָתַן עָלֵינוּ—וְנַעַבְדֶךָּ. בקשה לגיטימית בהתחשב בחיי הפאר שקיים שלמה על גבם של שבטי ישראל. אפשר אמנם לטעון שכל השבטים נהנו מהשקט המדיני תוצאת שלטונם דוד ושלמה, אבל יש גבול כמה זמן אנשים מוכנים לשאת על גבם בית מלוכה אקסטרווגנטי (גם לבריטים זה כבר מתחיל לצאת מהאף). ומותו של שלמה סיפק עיתוי מושלם לשים סוף לעניין הזה. רק שבנו האהבל לא הבין נכון את המציאות החדשה. רחבעם נתקל במקרה של "תפסת מרובה לא תפסת", ונכשל בהחלטתו. כמובן שמהרגע שירבעם מחליט על מרד, הוא נוקט בכל פעולה שתוציא את הכח מידיהם של רחבעם והירושלמים, ותעביר את הכוח לידיו שלו. הנה הפסוקים הרלוונטים עם כמה השמטות: (וכאן המקור) ג וַיִּשְׁלְחוּ, וַיִּקְרְאוּ-לוֹוַיָּבֹא יָרָבְעָם, וְכָל-קְהַל יִשְׂרָאֵל; וַיְדַבְּרוּ, אֶל-רְחַבְעָם לֵאמֹר. ד אָבִיךָ, הִקְשָׁה אֶת-עֻלֵּנוּ; וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה, וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר-נָתַן עָלֵינוּ--וְנַעַבְדֶךָּ ... יד וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם (רחבעם מדבר אל אנשי הצפון ובראשם ירבעם), כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר, אָבִי הִכְבִּיד אֶת-עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל-עֻלְּכֶם; אָבִי, יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים, וַאֲנִי, אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. ... טז וַיַּרְא כָּל-יִשְׂרָאֵל, כִּי לֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵהֶם, וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה-לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא-נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל, עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד; וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל, לְאֹהָלָיו. יז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה--וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם, רְחַבְעָם. {פ} יח וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, אֶת-אֲדֹרָם אֲשֶׁר עַל-הַמַּס, וַיִּרְגְּמוּ כָל-יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן, וַיָּמֹת; וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם, הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה, לָנוּס, יְרוּשָׁלִָם. יט וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. {ס} כ וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ כָּל-יִשְׂרָאֵל, כִּי-שָׁב יָרָבְעָם, וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ אֹתוֹ אֶל-הָעֵדָה, וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל: לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית-דָּוִד, זוּלָתִי שֵׁבֶט-יְהוּדָה לְבַדּוֹ. ... כו וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם, בְּלִבּוֹ: עַתָּה תָּשׁוּב הַמַּמְלָכָה, לְבֵית דָּוִד. כז אִם-יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה, לַעֲשׂוֹת זְבָחִים בְּבֵית-ה' בִּירוּשָׁלִַם, וְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל-אֲדֹנֵיהֶם, אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַהֲרָגֻנִי, וְשָׁבוּ אֶל-רְחַבְעָם מֶלֶךְ-יְהוּדָה. כח וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ, שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב; וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, רַב-לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלִַם--הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. כט וַיָּשֶׂם אֶת-הָאֶחָד, בְּבֵית-אֵל; וְאֶת-הָאֶחָד, נָתַן בְּדָן. ל וַיְהִי הַדָּבָר הַזֶּה, לְחַטָּאת; וַיֵּלְכוּ הָעָם לִפְנֵי הָאֶחָד, עַד-דָּן. לא וַיַּעַשׂ, אֶת-בֵּית בָּמוֹת; וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם, אֲשֶׁר לֹא-הָיוּ מִבְּנֵי לֵוִי. לב וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ--כֵּן עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר-עָשָׂה; וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל, אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה. לג וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי--בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מלבד (מִלִּבּוֹ); וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר. {פ}

 

[תופס עוגב]

ובאמת, למה פורים שמחים (ולא שמח)

הרי אנחנו לא מדברים על הטלת פורים מפורים שונים (שאכן יכולים להיות שמחים ועצובים), אלא על החג הקרוי על שם הפורים, שהוא ביחיד, לא?