פורים עצוב

[איש במעיל שחור]

פורים עצוב

היום הבנתי שאני חי רק כי אנשים אחרים (אמא שלי ואחותי) לא מסוגלים להתמודד עם האפשרות שאני אמות. יוצא שאני חי מתוך אשמה ונאלץ לספוג מהחיים את המכות מתוך אשמה על משהו שיקרה כשאני כבר לא אהיה פה. אתמול הרגשתי שאני לא יכול להתחמק יותר מהאפשרות שכל עוד אני חי אשאר לבד. לא תהיה לי משפחה ולא זוגיות. נמאס לי לחשוב על זה. שחררתי מליבי את האמונה הזו. אם יש מישהי בעולם שאמורה להיות שלי אני משחרר אותה לדרכה. שיהיה לה רק טוב. היום חזרה אלי אפיזודת הסיפרייה (למי שזוכר) באופן לא פחות חמור מהפעם הקודמת. אחותי הייתה אצלי ונגעה במשהו מזוהם ואח"כ בדלת של הסלון שהסיפרייה נמצאת בו. רחצה ידיים פעמיים אבל אני מרגיש אשם שלא שמתי לב שהדבר המזוהם היה על הרצפה ולא הרמתי אותו לפני שבאה. זה מוציא אותי מדעתי. די. אין לי כוח יותר לכלום. אני חי כמו אפנדיציט בגופם של אנשים אחרים. לא מועיל אבל להוציא לא נותנים. נמאס.

 

[גרא.]

איש במעיל שחור,אם אתה מוכן להכנס לכך,איך הגעת

היום לתובנה הזאת,לפיה אתה חי רק משום שהמשפחה שלך ואנשים אחרים,לא מסוגלים להתמודד עם האפשרות שאתה לא תהיה יותר בין החיים.וזה דווקא על רקע ההרגשה שלך ההפוכה,כפי שכתבת,לפיה כל עוד תשאר חי, תשאר לבד ולא תהיה לך משפחה ולא זוגיות.אין כאן כיזה שהיא סתירה לוגית?הרקע שלך,כפי שהבאת אותו לכאן, דווקא מצביע על הישגיות ראוייה,על יכולות אינטלקטואליות גבוהות,ועל תרומה בדיעבד גם לקהילייה.קשה להסכים למטפורה הכואבת שלך,הגדרה העצמית כאפנדיציט ,המכאיב לאחרים,ולמרות זאת אינם נותנים להוציאו.אין לי יכולת לבדוק,אבל מסתכן לומר,שאתה למרות הרגשתך,חשוב ומשמעותי לגבי בני משפחה ואחרים.

 

[איש במעיל שחור]

אין סתירה

אני כרגע במצב שבו אני מעריך מה יש ומה אין לי בחיים. מה היה, מה יכול ומה לא יכול להיות. את שנותי כאדם צעיר ביליתי בעיקר עם התמודדות עם משברים בחוג המשפחה. עם היטלטלות ממשבר אחד לאחר. אנשים אחרים טעמו קצת שמחה, היה להם עם מי לתקשר מחוץ למשפחתם רדופת האסונות. הם התפתחו חברתית. לפיכך הייתה להם גם תחושה שהם מועילים למישהו. קמתי בוקר אחד וגיליתי שחוץ משני תארים אין לי כלום. לא זוגיות, לא אהבה, רק חרדות וצללים מהעבר. אמא שלי ואחותי מנסות להוציא אותי בכוח מהמצב. הן אינן מבינות שאדם שבעוד כמה ימים יהיה בן 35 מגיע לחשבון נפש כזה לעיתים בעל-כורחו. אני חי לבד, אבל התחושה שמלבד שתי הדמויות האלה אני לבד רודפת אותי. אז כנראה שאני בפאזה של התכוננות למוות. אני רוצה לנוח.

 

[גרא.]

איש במעיל שחור,זוכר את המשפט המפורסם של פלטו

שרון" מה אתה לעשות בשביל מדינה?"...באותו הקשר,תרשה לי לשאול,ואם לא תרצה להגיב,אבין. מה אתה באמת עושה בשביל לבנות זוגיות? בשביל למצוא אהבה? יש היום כמה אפשרויות לנסות לפחות.אלא אם כן יש לך איזה שהוא מחסום פסיכולוגי שבעטיו אתה ,שכל כך הרבה למדת והשגת, לא מצליח לממש את החלק הזה.

 

[איש במעיל שחור]

השאלה במקומה

אני מודה שכנראה לא עשיתי מספיק . אלא שכדאי לשאול מדוע: לדעתי אכן קיים מחסום פסיכולוגי שהוא תוצאה של חוויות חיים מסוימות. בבסיסן התחושה שההתמודדות עם המשפחה שלי גזלה ממני את הכוחות לעצמי ושאם אכן יש איזשהי התפתחות אישית שלי בנפרד מהסימביוזה (אם לקרוא לזה כך) עם העבר המשפחתי אז זה דווקא הדבר הלא טבעי כלומר משהו שקרה כש"מישהו מהסוהרים העלים עין" לכן כשכתבתי את התזה שלי לתואר השני התייחסתי אליה כצעד הראשון כדי להשאיר משהו אחרי כי משפחה לא תהיה לי. כך שבסיכומו של דבר אני לא עושה כי אני לא יודע מצד אחד מה לעשות ומצד שני אני מרגיש שכל כוחותי נגזלו ממני. גם כשמדובר בהשפעה של אנשים שכבר מתו.אז אם אני לא מצליח להציב גבולות להשפעות האלה בשביל מה לחיות?

 

[miriblank]

אני קוראת הדברים שאתה כותב כאן ...

אני קוראת הדברים שאתה כותב כאן ולא עוזבת אותי מחשבה שאתה במשך הרבה זמן, כפי שאני מבינה, הייתה עסוק בדברים הקשים שקרו במשפחתך, בהתמודדות עם המון הדברים. ובזמן הזה שכחת מה זה לשים את עצמך במרכז. אני מבינה גם ממה שכתבת כאן שקשה לך היום להבין מה חשוב לך בחיים ובעצם מה משמעות החיים שלך. אומנם כתבת ש"אני כרגע במצב שבו אני מעריך מה יש ומה אין לי בחיים", שזה מצוין בפני עצמו, אך מצד שני איך אתה יכול לדעת "מה היה", הרי זה משהו עתידי והתוצאה תהיה בהתאם למה שתחליט לעשות היום...השאלה היא, האם תוכל להחליט לעשות היום משהו שונה ממה שקרה בעבר? אתה אומר שאתה יודע "מה יכול ומה לא יכול להיות". חשוב לציין ש זה נכון לרגע זה. תבין, התחושה של מה שאתה יכול או לא יכול היא בסה"כ יחס גומלין בין מה שקורה בתוכך, במוח שלך, במחשבות שלך, ברגשות שלך, במערכת העצבים שלך, באופן הסתכלות שלך על העולם, לבין משקורה בחוץ. ז"א אם אתה חש היום לא מועיל, מתוסכל ובודד – לפי תחושות האלה תחליט מה יקרה בעתיד שלך... ואם החוויה שלך תשתנה? אני אישית מאמינה שדברים שקורים בחיינו הם אתגר. והאתגר שלך עכשיו הוא לזהות את הדברים שלמדת מכל מה שקרה לך בתקופה הקשה ומה שהסגת למרות זאת, כי הסגת המון.... חסר לך רק אהבה וזוגיות. אז פה נשאלת שאלה, איך אפשר לתת למישהו לאהוב אותך כשאתה לא יודע מה זה אהבה? הרי לפי מה שאתה כותב, אתה חיי מתוך אשמה וריצוי של אחרים. האם אתה אוהב את עצמך מספיק? אני מאמינה שאדם שאוהב את עצמו לא יחווה את עצמו כ"אפנדיציט בגופם של אנשים אחרים". מה זה משנה אם עשית מספיק בעבור ומדוע. מה שחשוב זה מה אתה רוצה שירקה מעכשיו ועלה? מקווה שזה הצלחתי לעזור קצת

בברכת אור ואהבה, מירי בלנק

 

[איש במעיל שחור]

העלית נקודות חשובות

המצב הוא, שלמשל בתאריך של היום אני מרגיש שלא משנה מה אני אבחר לעשות, זה תמיד יהיה מעט מדי, מאוחר מדי, והרבה פחות ממה שצריך להיות. העולם של היום הוא כזה שכנראה אין לי כוחות להתמודד איתו.