המשך
אורנה גם היא מזיעה מהלחץ שמא יקרה לעפר נזק, היא יוצאת מהחדר אל המטבח וממלאת כוס מים קרים. "קח" היא מושיטה לעפר את כוס המים, עפר מביט עליה במבט עייף וחסר הכרה "קח עפר! תשתה עכשיו!" היא נעשת חסרת סבלנות, כאשר רואה כי עפר לא מגיב לה. "תשתה עפר" היא מקרבת את הכוס אל פיו, "תלגם". עפר בולע את המים בכפיה. אורנה שמה את הכוס בידיו, וחוזרת למקומה. מביטה בו. שתיקה בחדר. נראה שעפר התעשת, נשימותיו הוסדרו, והוא מעביר את לשובו על שפתיו היבשות. מבטו מתפקס על אורנה. עפר: מה? אורנה: הבהלת אותי. עפר ממשיך לשתות את המים שבכוס, מתקשה לבלוע, ומניח את הכוס על השולחן. אורנה: רזית המון. עפר נשען על המשענת ועונה בחוסר סבלנות "כן" אורנה: זה קורה לך הרבה? עפר: מה? אורנה: התקף כמו שהיה לך עכשיו עפר: איזה התקף? אורנה: זה שעכשיו היה, אמרת שכאב לך מאוד הראש. עפר: הראש. אורנה: כן עפר: לא אורנה: לא, מה? עפר: לא קורה לי הרבה אורנה: שאלתי מה, כי לרגע חשבתי שאתה מתכוון, ל- "לא, לא הראש כאב לי." " עפר: אני לא מבין אורנה: אני אומרת שלרגע היה נדמה שאמרת "לא", שבעצם התכוונת לכך שלא הראש כאב לך. אבל אולי זה רק מה שאני הבנתי. עפר מעביר יד על בטנו, ומביט עם פתוח על אורנה, כאילו מנסה להבין "אוקי..." מבטו עובר להיות חדשן. עפר: ומה את חושבת שכואב לי?! אורנה: לא יודעת, כואב לך משהו? עפר ממשיך לשפשף את בטנו "לא". אורנה: למה אתה אוחז בבטן? עפר מביט על בטנו ומחזיר מבטו אל אורנה "לכל דבר את שמה לב?!" אורנה מחייכת. עפר: אני רעב. אורנה: להביא לך משהו לאכול? עפר: לא, זה בסדר, אכלתי כבר. אורנה: מתי? עפר: לפני שעתיים. אורנה: מה אכלת? עפר: ירקות עם חזה עוף אורנה: ירקות עם חזה עוף. ובבוקר? עפר: מה זה משנה עכשיו? אורנה: זה משנה, אני אגיד לך, המזון שאנחנו מכניסים לגוף משפיע לא רק על הגוף פיזית, אלא גם נפשית, על התחושות, הרגשות ואפילו על היצרים. הרצון של הגוף לשרוד הוא חזק מאיתנו וכשהגוף לא מקבל את הדברים הבסיסיים בשביל לשרוד, הוא נעשה תוקפני ומתוסכל וכך גם הנפש שלנו, עפר. עפר: אני יודע את זה.. זה נשמע שאת חושבת שאני מרעיב את עצמי. אורנה לא עונה, ומביטה בעפר, היא רוצה להגיד משהו, רואים עליה, היא מנסה לומר אבל בולעת בחזרה את המילים. מביטה ימינה אל השעון. מחזירה מבטה אל עפר אורנה: אתה מרעיב את עצמך עפר? עפר מתחיל לחייך אל אורנה, מתחיל להזיז ראשו מימין לשמאל, כלא מאמין. הוא מתחיל לצחוק, לצחוק חזק, הוא צוחק בכל רעם. יש משהו מוזר בצחוק שלו, כאילו הוא בא עמוק מהבטן. אורנה מביטה בו צוחק, לא מבינה, מנסה להבין. עפר ממשיך צוחק, לא צחוק רגיל. פניו נעשות אדומות, הוורידים שעל צווארו בולטים החוצה, הוא כולה כפוף, וצוחק, מתכופף עוד, אוחז בבטנו הכואבת מרוב צחוק. אורנה: טוב עפר. אני מבינה שזה מצחיק אותך עפר מתחיל להשתעל מרוב צחוק, הוא עולה ויורד על הכיסא בהשתעלויות. אורנה: עפר בוא נירגע ההשתעלויות שלו נשמעות עמוקות יותר מרגע לרגע, ממש נראה שהוא עומד להקיא מרוב השתעלויות, הן השתלטו על הצחוק. אם הצחוק היה כמו חוף ים יפיפה וקיצי, הן הגיעו כמו צונאמי ענקי ושטפו אותו, עפר נחנק. אורנה קמה אליו "עפר, בוא נשום עמוק ונרגע" לוקחת את כוס המים מהשולחן ומושיטה לעברו. עפר קם מהכיסא, הוא ממשיך משתעל, אוחז בבטנו, כפוף, טיפות זיעה שוב מציפות אותו, עיניו עצומות, הוא לא רואה לאן הוא הולך. אורנה מנסה שוב להתקרב, הוא דוחף אותה, הכוס נופלת על הרצפה ונשברת, המים מתפשטים בחדר. עפר שם לב לכך, הוא מפסיק להשתעל, כולו מתנשף, מסדר את הנשימה. אורנה עומדת רחוקה מעפר, היא קפואה במקומה, מביטה בעפר. הוא מביט בה, חזהו עולה ויורד, פניו מתחילות מתקמטות, סנטרו מתחיל רועד, דמעות מציפות את עיניו. אורנה לוקחת כמה צעדים לעברו, מתקדמת אליו. "תבכה.." עפר מתפרץ בבכי מוריד את ראשו ומכסה אותו עם ידיו. אורנה: תבכה עפר. זה בסדר. אתה עייף. עפר בוכה ובוכה, מושך בחולצתו, כאילו רוצה לקרוע אותה. אורנה מתקדמת שמה ידה על ראשו של עפר. "זה בסדר עפר" הוא מניח את ראשו על כתפיה של אורנה ומתרפק עליה, מנגב עם ידו את הדמעות. "אני לא מרעיב את עצמי" הוא אומר בקול צרוד "אני לא.." אורנה: ששש... די עפר עפר מביט על השעון שמאחורי אורנה, הוא מתיישר, מביט על אורנה "נגמר הזמן?" אורנה: אני חושבת שכן (מחייכת)
