פורום מנואלה דבירי

[הורים גאים וכואבים]

פורום מנואלה דבירי

הצטערנו שלא היינו פנויים להשתתף בדיאלוג עם מנואלה דבירי, אך עיינו בתשומת לב בדבריה ולקחיה ואנו מצטרפים ומסכימים עם רובם. ואמנם גם לדעתנו מציאת כוחות והסתגלות לשכול נובעים מהחלטות ומבחירות להמשיך לחיות יחד עם הכאב, העצב, הצער והגעגועים. על פי תפיסתנו, השכל והמוח מובילים את הרגש ומגיע לנו, וליתר בני המשפחה, להמשיך לחיות ולהפיק מהחיים את המיטב והמירב. וגם מבחינה תועלתית - אם נפסיק לחיות האם הוא ישוב? כמוה גם אנחנו חשים שמותו של בננו רונן יצר אצלנו תובנות חדשות לגבי החיים ומשמעותם, קביעת סדרי עדיפויות וקדימויות חדשים, פתיחות לדברים, הפסקת קבלת תופעות שונות כמובנות מאליהן ועד כדי שינוי מקצועי מוחלט אצל אחד מאתנו - הסבה מעיסוק במחשבים ובבקורת פנים לעבודה סוציאלית. אך להבדיל ממנה אנחנו לא מאנישים את רונן ולא שמים בפינו את מחשבותיו, רגשותיו ותחושותיו. אין לנו את הזכות לדבר בשמו. כמוה גם אנחנו שמחים לפגוש את חבריו ולשמוע את מגוון זכרונותיהם ממנו - השמחים והמרגיזים, הכיפיים והמעצבנים. הוא הרי היה בן-אדם ולא קדוש או טלית שכולה תכלת. אך פגישות אלה הן אמביוולנטיות כי מעורבים בהן גם רגשות קשים של קנאה, תסכול וכעס על כך שהוא איננו ואילו הם חיים, נוסעים וחוזרים, לומדים ונישאים ונולדים להם ילדים. ואילו הוא נותר בן 24 ולא מתקדם יותר לשום מקום. מאוד מזדהים עם אמירתה של מנואלה שהיא אם שכולה, אך זו אינה זהותה האחת והיחידה וכרטיס הביקור שלה מכיל גם זהויות נוספות של רעיה, אם, סופרת, יוצרת, עיתונאית, אשת חברה וכד´. כמוה נתקלנו גם אנו באנשי תקשורת מסוגים שונים. חלקם היו אטומים רגשית כלפינו ומודעים אך ורק לצורך הבלעדי שלהם ב"סקופ" תקשורתי ומוכנים לרמוס ולדרוס כדי להשיגו. ואתם סרבנו לנהל דיאלוג ולשתף פעולה עד כדי כך שצוות של אחד מערוצי הטלויזיה הוצא בכוח מביתנו. ולעומתם היו עיתונאים אחרים שגילו רגישות, עדינות, הבנה ואמפטיה והם גם אלה שקיבלו מאתנו התייחסות עניינית והוגנת. בשונה ממנואלה, וגם זה אישי ומשפחתי, אנו חשים שהשכול הידק את הקשרים בינינו כזוג וכמשפחה, אך המחיר הוא נורא וניתן היה להגיע לקשרים אלה באמצעים אחרים ו"זולים" יותר. ולבסוף - תודה לרויטל שארחה בפורום את מנואלה דבירי, למרות שהתעוררו גם רעש וצלצולים. שבת שלום לכולנו, מהורים גאים וכואבים