חגית אמא של אלה
New member
פורום יקר... עדכון.... ../images/Emo7.gif
לפני כחודש סיפרתי פה את סיפורי. סיימתי בידיעה שעלי ליזום שיחה עם חברתי. רק לא ידעתי איך ומה להגיד... ובכן... צלצלתי אליה בערב ראש השנה לאחל שנה טובה. היא היתה מאוד רישמית ונדמה לי אפילו ששמעתי גיחוך ציני כשאיחלתי להם "שנה מתוקה ופוריה, מלאה בהפתעות נעימות..." ואז... שתיקה לרגע... ואמרתי "אני רוצה רגע לדבר איתך על מה שקרה... על מה שעברת... כבר שנתיים ורבע אני רוצה!" קשה לי לשחזר מה בדיוק אמרתי , הרגשתי כמו במין בועה כזאת כי הכל היה מאוד ספונטני (בניגוד לתכנון המקורי שלי, לכתוב מכתב או לפחות להכין איזו טיוטה ולהעזר בה בשיחה הטלפונית...). אמרתי שהמצב הזה קשה לי ולמרות שההריון שעברנו יחד נגמר אצלי באושר גדול, האסון שלה גורע ממנו הרבה ואני רוצה שנחזור לחברות שלנו של פעם, שהיינו מדברות על הכל. בשמחה אדבר איתה גם על מה שקרה (פה גם סיפרתי לה איך הרגשתי ועדיין מרגישה כל הזמן הזה ואיך אני חושבת עליהם כל יום). פשוט ברור לי שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך. היא לא הגיבה במשך הכמה דקות שדיברתי. ואז ירתה : לעולם לא תביני איך אני מרגישה ומה עברתי ומה זה בשבילי לראות תינוקות מסביב ובמיוחד לדעת שאת, שבכלל לא רצית את אלה (מה שלא נכון- היא היתה לא מתוכננת אבל רצויה מאוד מהרגע הראשון) קיבלת את מה שבכלל לא הגיע לך (כן, היא אמרה את זה). משהו גם על זה שכבר שנתיים שהם מנסים וכנראה בגלל המצב הנפשי שלה זה לא הולך וכל החיים שלה הרוסים... מה שהכי כאב זה שהיא הזכירה וחזרה כמה פעמים בצורות שונות על למה דווקא אני קיבלתי תינוקת והיא לא (כאילו שמישהו לקח לה ונתן לי!) ושכמה שארצה לא אבין. כל טון הקול שלה היה כל כך מאשים ושונא... וגם אמרה שאם לא מתאים לי להישאר חברה שלה (כנראה כי אמרתי שהמצב הנוכחי לא יכול להמשיך) אז אני לא חייבת, כמו הרבה אחרים שעזבו... (??). אמרתי בשקט שעצובה לי השיחה הזאת, אבל אני מקווה שהיא תעכל אותה ותבין איך אני מרגישה. והיא לא ענתה דקה ארוכה. אמרתי "להתראות ושנה טובה" וסגרתי. ובאותו רגע הרגשתי כאילו משהו בי השתנה... פתאום, במקום להרגיש רק חמלה והבנה ואמפתיה ואת כל מה שהרגשתי עד עכשיו, בער בי גם כעס. על הטינה הזאת שלה. וההתעקשות של להיתקע היכן שהיא כבר שנתיים ורבע. ועל הדברים הקשים שהיה ברור שבוערים בה מאז שקרה המקרה. פתאום כעסתי על זה שבזמן שהיא במחשבותיי כל יום (כמו שסיפרתי בהודעות קודמות, אני מסתכלת על אלה שלי וחושבת על התינוקת שלה שנפטרה)- כל מה שהיא זוכרת בהקשר שלי זה שלא מגיעה לי ילדה כי לא רציתי אותה בכלל ??!! אני כותבת פה מתתוך בלבול, קצת כעס והרבה התרגשות. לא יודעת מה הצעד הבא צריך להיות, אם בכלל. רק רציתי לשתף.
לפני כחודש סיפרתי פה את סיפורי. סיימתי בידיעה שעלי ליזום שיחה עם חברתי. רק לא ידעתי איך ומה להגיד... ובכן... צלצלתי אליה בערב ראש השנה לאחל שנה טובה. היא היתה מאוד רישמית ונדמה לי אפילו ששמעתי גיחוך ציני כשאיחלתי להם "שנה מתוקה ופוריה, מלאה בהפתעות נעימות..." ואז... שתיקה לרגע... ואמרתי "אני רוצה רגע לדבר איתך על מה שקרה... על מה שעברת... כבר שנתיים ורבע אני רוצה!" קשה לי לשחזר מה בדיוק אמרתי , הרגשתי כמו במין בועה כזאת כי הכל היה מאוד ספונטני (בניגוד לתכנון המקורי שלי, לכתוב מכתב או לפחות להכין איזו טיוטה ולהעזר בה בשיחה הטלפונית...). אמרתי שהמצב הזה קשה לי ולמרות שההריון שעברנו יחד נגמר אצלי באושר גדול, האסון שלה גורע ממנו הרבה ואני רוצה שנחזור לחברות שלנו של פעם, שהיינו מדברות על הכל. בשמחה אדבר איתה גם על מה שקרה (פה גם סיפרתי לה איך הרגשתי ועדיין מרגישה כל הזמן הזה ואיך אני חושבת עליהם כל יום). פשוט ברור לי שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך. היא לא הגיבה במשך הכמה דקות שדיברתי. ואז ירתה : לעולם לא תביני איך אני מרגישה ומה עברתי ומה זה בשבילי לראות תינוקות מסביב ובמיוחד לדעת שאת, שבכלל לא רצית את אלה (מה שלא נכון- היא היתה לא מתוכננת אבל רצויה מאוד מהרגע הראשון) קיבלת את מה שבכלל לא הגיע לך (כן, היא אמרה את זה). משהו גם על זה שכבר שנתיים שהם מנסים וכנראה בגלל המצב הנפשי שלה זה לא הולך וכל החיים שלה הרוסים... מה שהכי כאב זה שהיא הזכירה וחזרה כמה פעמים בצורות שונות על למה דווקא אני קיבלתי תינוקת והיא לא (כאילו שמישהו לקח לה ונתן לי!) ושכמה שארצה לא אבין. כל טון הקול שלה היה כל כך מאשים ושונא... וגם אמרה שאם לא מתאים לי להישאר חברה שלה (כנראה כי אמרתי שהמצב הנוכחי לא יכול להמשיך) אז אני לא חייבת, כמו הרבה אחרים שעזבו... (??). אמרתי בשקט שעצובה לי השיחה הזאת, אבל אני מקווה שהיא תעכל אותה ותבין איך אני מרגישה. והיא לא ענתה דקה ארוכה. אמרתי "להתראות ושנה טובה" וסגרתי. ובאותו רגע הרגשתי כאילו משהו בי השתנה... פתאום, במקום להרגיש רק חמלה והבנה ואמפתיה ואת כל מה שהרגשתי עד עכשיו, בער בי גם כעס. על הטינה הזאת שלה. וההתעקשות של להיתקע היכן שהיא כבר שנתיים ורבע. ועל הדברים הקשים שהיה ברור שבוערים בה מאז שקרה המקרה. פתאום כעסתי על זה שבזמן שהיא במחשבותיי כל יום (כמו שסיפרתי בהודעות קודמות, אני מסתכלת על אלה שלי וחושבת על התינוקת שלה שנפטרה)- כל מה שהיא זוכרת בהקשר שלי זה שלא מגיעה לי ילדה כי לא רציתי אותה בכלל ??!! אני כותבת פה מתתוך בלבול, קצת כעס והרבה התרגשות. לא יודעת מה הצעד הבא צריך להיות, אם בכלל. רק רציתי לשתף.
