כבר חשבתי שתיתן בראש
זה פופ שכלתני, מהראש, בלי האלמנט היצרי, הפופוליסטי, הלא מתבייש בעצמו שיש בפופ. תמיד חשבתי שהם מודעים לעצמם יותר מדי, משחקים בז'אנרים, מעמידים פנים שהם להקת פופ. אבל זה אני.
(בהאוסמארטינז יש קצת מהאלמנט של "אנחנו רוצים להיות מפורסמים דרך שירים קליטים של 3 דקות", אפילו שהם גם נמצאים באולם מראות אינסופי שמשקף את כל מה שזז בפופ הבריטי, מהביטלס ועד הסמית'ס. ואני מחבב גם את נורמן קוק בשבתו כפאטבוי סלים. הנה לך מישהו שלא מתנצל כל הדרך למעלה).
אבל גם לי יש נקודת חולשה דומה לשלך: יש בחור אחד, חבל שהוא איננו, קוראים לו ניל האנון, והוא מעמיד פנים שהוא להקה בשם The Divine Comedy. הוא הוציא שלושה אלבומים מצוינים ברצף, כל אחד מהם שונה באופי, הם נעשו מהראש, והם מהנים מאד להאזנה: Regenaration מ 1999 נשמע כמו בלר פינת רדיוהד של הזמן ההוא, אבל אותי הוא תפס, כנראה בגלל המלודיות
כמו זו למשל. Absend Friends מ 2004 היה מתוזמר לעילא ושוב כלל כמה שירים
פנטסטיים. ב 2006 הגיע Victory For The Comic Muse שהיה מגוון מאד ומלא הצדעות למלא ז'אנרים,
סיקסטיז נניח, וגם הוא נטול כמעט רגעים חלשים ומהנה מאד בסך הכל.
לפני שנתיים יצא לו האלבום Bang Goes The Knighthood שהוא אשפה אמיתית, פופ שכלתני נטול השראה ועשוי פח. סתם לידע כללי, אם מישהו מתכנן דווקא עליו.