ברוקלין- דאלאס
המאבס מזכירים לי את קליבלנד 2007 כשלברון הוביל אותם לגמר וחטף סוויפ מהספרס. לוקה עושה הכל וסיים עם טריפל דאבל של 40 נקודות. יש שיטת משחק ברורה שmakes sense, להקיף את דונצ'יץ' בשחקנים שיודעים לעשות בעיקר דבר אחד בהתקפה (לקלוע/להתגלגל לסל), והם פלוס בהגנה. דאלאס מוציאה לפועל היטב את השיטה הזאת, היא ניצחה איתה סדרות פלייאוף ותנצח סדרות נוספות בהמשך. אני רק נוטה לחשוב שלשיטה כזאת יש תקרה מסוימת, בסופו של דבר דאלאס נתקלת בקבוצה שמסוגלת להכיל יותר את לוקה, או לעשות רוטציות טובות יותר על קשת השלוש, או שסתם הזריקות שלהם פחות נופלות. זו לא ביקורת על לוקה או על קיד שעושים את המקסימום עם הסגל הנוכחי. זו ביקורת על הפרונט אופיס שמגביר את התלות בשיטה הזאת, בה יש מעט מאוד מקום לפיתוח שחקנים שלמים, והעדפה של רול פליירס איכותיים על פני כישרון שאמנם יוציא מהתבנית אבל בעל פוטנציאל להגדיל את הארסנל.
אוקיי, אז זאת דאלאס. כשהם קולעים 20/40 משלוש אתה כמעט אף פעם לא תנצח אותם. נעבור לדבר על ברוקלין-
ראינו בפתיחה ניסיון לחפש את בן סימונס שאכן לקח איזה 3-4 זריקות לסל מאיזור הצבע. רובן זריקות לא טובות אבל זה גם משהו. בהמשך הוא שוב נעלם וממשיך כדרכו בקודש עם שורות של טריפל סינגל, הפעם 7-8-4 ב37 דקות. לא יודע אם יש לסימונס את הקשיחות המנטלית לצאת מהפלונטר הזה, אחרת הוא פשוט לא ברמה של שחקן חמישייה בליגה הזאת.
ברוקלין שוב הפסידה אבל להבדיל מהלייקרס למשל אפשר לזקוף לזכותם מאמץ שהורגש הן מהכוכבים והן משאר הסגל. קיירי קלע 39 ועבד קשה בהגנה (למרות שכמובן עבר roast ע"י לוקה). דוראנט עם 37 נקודות באחוזים טובים ומהלך הגנתי גדול שהוביל את המשחק להארכה-
אף על פי כן קשה לנצח את דאלאס שקולעם 20 שלשות, במיוחד כשאין לנטס אופציה שלישית או רביעית סבירה בהתקפה לצד צמד הכוכבים.
גולדן- מיאמי
כדורסל טוב, הווריורס הובילו בחד ספרתי 95% מהזמן כשמיאמי לא נותנת להם לברוח. הייתה נקודה ברבע השני בה גולדן שיחקה בהרכב של קרי-פול-קליי-וויגינס-גרין ושמרה איזורית כדי לנסות לטשטש את החסרונות ההגנתיים המובנים בהרכב הזה. הם הצליחו לייצר שם ריצה אבל מיאמי רצה עליהם מיד בחזרה.
סטיב קר מקפיד לשתף את וייזמן למרות שהוא החוליה החלשה שלהם כרגע. אין ספק שבאופן פוטנציאלי הוא מסוגל לעשות דברים שדריימונד/לוני/ג'מייקל לא יכולים, מעניינת ההעדפה של וייזמן על פני קאמינגה שקיבל DNP.
גולדן עושה מאמץ ניכר כדי לערב את קליי בהתקפה, רוב הזמן הוא לא בעניינים ומקבל החלטות לא טובות. מדי פעם כשמוצאים אותו במסגרת הפלואו הוא קטלני כמו קליי הישן.
באטלר החזיר את ההיט למשחק עם משחק אול אראונד משובח של 27-6-8 ו6 חטיפות שהחזיקו בחיים את ההתקפה של מיאמי שנוטה לקרטע בסט אופנס. העובדה שג'ימי לקח 7 שלשות במשחק (קלע 4) גם כן מעידה על התפלגות זריקות פחות רצויה מבחינתם. בסופו של דבר סטף השתלט על המשחק עם כמה סלים גדולים ומסירות לקליי בslip screens שסגרו את הסיפור.
המאבס מזכירים לי את קליבלנד 2007 כשלברון הוביל אותם לגמר וחטף סוויפ מהספרס. לוקה עושה הכל וסיים עם טריפל דאבל של 40 נקודות. יש שיטת משחק ברורה שmakes sense, להקיף את דונצ'יץ' בשחקנים שיודעים לעשות בעיקר דבר אחד בהתקפה (לקלוע/להתגלגל לסל), והם פלוס בהגנה. דאלאס מוציאה לפועל היטב את השיטה הזאת, היא ניצחה איתה סדרות פלייאוף ותנצח סדרות נוספות בהמשך. אני רק נוטה לחשוב שלשיטה כזאת יש תקרה מסוימת, בסופו של דבר דאלאס נתקלת בקבוצה שמסוגלת להכיל יותר את לוקה, או לעשות רוטציות טובות יותר על קשת השלוש, או שסתם הזריקות שלהם פחות נופלות. זו לא ביקורת על לוקה או על קיד שעושים את המקסימום עם הסגל הנוכחי. זו ביקורת על הפרונט אופיס שמגביר את התלות בשיטה הזאת, בה יש מעט מאוד מקום לפיתוח שחקנים שלמים, והעדפה של רול פליירס איכותיים על פני כישרון שאמנם יוציא מהתבנית אבל בעל פוטנציאל להגדיל את הארסנל.
אוקיי, אז זאת דאלאס. כשהם קולעים 20/40 משלוש אתה כמעט אף פעם לא תנצח אותם. נעבור לדבר על ברוקלין-
ראינו בפתיחה ניסיון לחפש את בן סימונס שאכן לקח איזה 3-4 זריקות לסל מאיזור הצבע. רובן זריקות לא טובות אבל זה גם משהו. בהמשך הוא שוב נעלם וממשיך כדרכו בקודש עם שורות של טריפל סינגל, הפעם 7-8-4 ב37 דקות. לא יודע אם יש לסימונס את הקשיחות המנטלית לצאת מהפלונטר הזה, אחרת הוא פשוט לא ברמה של שחקן חמישייה בליגה הזאת.
ברוקלין שוב הפסידה אבל להבדיל מהלייקרס למשל אפשר לזקוף לזכותם מאמץ שהורגש הן מהכוכבים והן משאר הסגל. קיירי קלע 39 ועבד קשה בהגנה (למרות שכמובן עבר roast ע"י לוקה). דוראנט עם 37 נקודות באחוזים טובים ומהלך הגנתי גדול שהוביל את המשחק להארכה-
גולדן- מיאמי
כדורסל טוב, הווריורס הובילו בחד ספרתי 95% מהזמן כשמיאמי לא נותנת להם לברוח. הייתה נקודה ברבע השני בה גולדן שיחקה בהרכב של קרי-פול-קליי-וויגינס-גרין ושמרה איזורית כדי לנסות לטשטש את החסרונות ההגנתיים המובנים בהרכב הזה. הם הצליחו לייצר שם ריצה אבל מיאמי רצה עליהם מיד בחזרה.
סטיב קר מקפיד לשתף את וייזמן למרות שהוא החוליה החלשה שלהם כרגע. אין ספק שבאופן פוטנציאלי הוא מסוגל לעשות דברים שדריימונד/לוני/ג'מייקל לא יכולים, מעניינת ההעדפה של וייזמן על פני קאמינגה שקיבל DNP.
גולדן עושה מאמץ ניכר כדי לערב את קליי בהתקפה, רוב הזמן הוא לא בעניינים ומקבל החלטות לא טובות. מדי פעם כשמוצאים אותו במסגרת הפלואו הוא קטלני כמו קליי הישן.
באטלר החזיר את ההיט למשחק עם משחק אול אראונד משובח של 27-6-8 ו6 חטיפות שהחזיקו בחיים את ההתקפה של מיאמי שנוטה לקרטע בסט אופנס. העובדה שג'ימי לקח 7 שלשות במשחק (קלע 4) גם כן מעידה על התפלגות זריקות פחות רצויה מבחינתם. בסופו של דבר סטף השתלט על המשחק עם כמה סלים גדולים ומסירות לקליי בslip screens שסגרו את הסיפור.