פוסט מהורהר... כמה שאני מתלבטת אם ללחוץ שלח..
את הדברים הבאים אני מעלה בפוסט בעקבות שיחות עם כמה מנשות הפורום וגם חברים אחרים.... הנשים האלה אמרו שיש כאן כמה עם אותן מחשבות (כפירה) ושיש מקום לדיון הזה. אז אני מעלה את הדברים בכנות המלאה. כל הדברים שאני כותבת מכוונים אך ורק אלי, מהניסיון שלי והמחשבות שלי ואין בכך משום כוונה לאחרות.... אבל חשבתי שאולי תעזרו לי לחשוב ביחד. כי ההתלבטויות שלי כרגע עם עצמי עצומות ומביאות אותי לפרצי רגש בלי שום פרופורציה לעניין עצמו. אז ככה, מעשה שהיה כך היה..... לפני כמה ימים קיבלתי את תוכנית האימונים לטבריה במייל. תוכנית אימונים למרתון מורכבת מכמה קוביות. הקוביה הראשונה היא בדרך כלל מ-18-12 שבועות לפני המרתון והיא קוביית הבסיס. הקוביה הבאה מופיעה כ-12 שבועות לפני המרתון. בנקודה הזאת בדרך כלל צריך להחליט אם מחליטים. להחליט אם אני בפנים. את ההחלטה הזאת לא יכולתי לבצע. הסתכלתי על התוכנית, הנדתי ראשי לשלילה וכיביתי את המחשב. פתאום צצו ועלו חששות ושאלות למכביר. חששות שאני חולקת איתכן עכשיו. חששות שאשמח לקבל חוות דעת שונות לגביהן ולגבי הגישה אליהן. הנה הן פרוטות נפשי..... מהיום שהתחלתי להתאמן בריצה התחברתי לגישה מסויימת, הגישה ההישגית. גישה שמדברת בעד ההישג, מטבע הדברים. אי אפשר לנתק את הגישה הזאת מתוצאות. ובאמת הקרה - מזמנים. אפשר לדבר כמה שרוצים על ה"דרך" אבל בסופו של יום הגישה ההישגית שואלת "כמה עשית?". השיא האישי הוא האלוהים של הגישה הזאת והנגטיב ספליט הוא המלאך הגואל. הגישה הזאת מכוונת לא רק להשתדלות שבאימונים ובהתכוונות אלא גם לביצוע. לא יעזור כמה שיגידו אנשי הגישה ההישגית שהפואנטה היא לא התוצאה וינסו להגיד שמה שחשוב זה "הדרך" לשם. התוצאה היא-היא אשת חיקה של הגישה הזאת. היא אשר מחליטה בסופו של יום אם עבדת קשה, אם התאמנת כמו שצריך ואם ביצעת אך המטלה שהוטלה אל פיתחך. מנגד מצויה גישת החוויה. גישה שאינה מדברת בשפת התוצאות. גישה שאינה מתעסקת בצורת הביצוע. גישה שאין לה עניין בקצבים ומהירויות. הגישה הזאת שואלת: "נהנית? היה לך כיף?" ודיינו. הגישה הזאת אינה מבצעת ניתוחים שלאחר המוות ואינה מתעניינת גם בנסיבות זירת הרצח. הגישה ההישגית היא זו שדיברה אלי תמיד. היא זו שראיתי אל מול עיניי באימונים והיא זו שהביאה אותי לאימון אחר אימון, למרתון אחר מרתון, לניסיון אחר ניסיון. היא זו שהובילה אותי להמשיך לנסות, להמשיך להתאמן, להמשיך לשאוף. אך היא גם זאת שהובילה אותי לפציעות, לעייפות בלתי נגמרת ולכעס עצמי על כך שאיני מצליחה לעמוד בתנאים שהצבתי עבור עצמי וההצלחה שלי. הגישה הזאת היא זו שכמעט הובילה אותי אל מחוץ למשחק עצמו. ואז הגענו על הלום. ותודה להוריי וגו'.... אני מודה על משהו שאני ממעטת לדבר עליו כי אני רואה בזה השתחצנות סתמית אבל זה חשוב לי לדיון אז..... על המדף אצלי בבית מצויים מיני גביעים. אנשים שמגיעים אלי הביתה לראשונה תמיד מתפעמים למראם. הם לא יודעים שהגביעים האלה מענים אותי על בסיס יום-יומי. מזכירים לי חדשות לבקרים מה הייתי פעם ומה אני לא חושבת שאוכל להיות יותר. הם שואלים אותי למה אני לא מתאמנת יותר ולמה אני לא מהירה כמו שהייתי פעם ולמה וויתרתי על עצמי. אני עונה להם שאין לי זמן כמו שהיה לי פעם ושהיו לי שנתיים של פציעות משביתות שהפרו את האיזון. אני אומרת להם שאני רוצה להיות מסוגלת לוותר לעצמי כי זה כל כך מעייף לצפות ולרצות משהו שעלול לא לקרות. כי עבר זמן, כי התבגרתי, כי נשחקתי, כי הלו"ז שלי השתנה. בגלל מיליון ואחת סיבות. הגישה ההישגית, זאת שאני מאמינה בה וזאת שהחזיקה אותי בזירה כמעט 8 שנים כבר, נוגסת בקרסוליי. הגישה הזאת מחזיקה שוט בידיים ובשוט לומדים להשתמש לבד למטרת הלקאות עצמיות. אף אחד לא צריך להגיד לי את מה שאני יודעת. זה לא באמת משנה מה מישהו אחר חושב, כי אני מצליפה בעצמי פעם אחר פעם. דורשת מעצמי, רוצה לרצות, מתעקשת שאפשר כי הרי יש את זה שהצליח ואת ההיא שיכולה. אבל זה מעייף מאד וזה מכיל פוטנציאל עצום לאכזבה ולתחושות של כישלון וחוסר בטחון ואובדן ערך עצמי. כי בעצם אין לדבר סוף. שיא אישי הוא רק כזה עד לפעם הבאה. כי בפעם הבאה נרצה יותר מהר. ויותר טוב. שיאים באימונים גם הם רק זמניים כי תמיד אפשר לרצות עוד ועוד. יותר מהר, יותר קילומטרים, יותר אימונים. יותר מדי לחץ? ושוב, מהצד הראשון, ההישגיות היא ששמרה אצלי על רף גבוה יחסית של משמעת עצמית. התייצבות לכל אימון כמעט (להוציא פציעות). ביצוע מקסימלי במירוצים (ככל שיכולתי). נוכחות בלתי נלאית (מאוסה אולי?) בספורט הזה. שיחות עם חברים מציגים שתי גישות קוטביות בעמנו. יש את ה"לתת בראש", "להיות רעבים", "רעב בעיניים" ועוד שלל ביטויים אלימים למדי. ויש את ה"זה רק בשביל לסיים", "באתי למרות שלא התאמנתי" ועוד ביטויים שאינם אלימים ואגרסיבים כל כך אבל גם לא מדברים את השפה שלי בכלל. ואני שואלת: למה אי אפשר משהו באמצע? למה חייבים תמיד לנקוט עמדה כל כך נחרצת? (מישהו אמר "יהודים" ולא קיבל??) למה אי אפשר להגיד: "אני אתן את הכי טוב שיש לי באותו זמן נתון ואשקיע את מה שאני יכולה אבל בלי לשעבד את כל מרצי וחיי במשך החודשים שקדמו לכך"? למה לי זה לא מספיק? למה אותי זה לא מספק? למה אני לא יכולה, באמת, למה אני לא יכולה להגיד לעצמי: "אני ממשיכה לתת וממשיכה להתאמץ ומה שיהיה זה יהיה טוב" ודייני? ולא שאני מחפשת שאתן תטפחו לי על השכם במקומי כי אני לא מצליחה לעשות את זה, אלא באתי כאן לפניכן כדי להתלבט פה ביחד מה עושים עם הצורך הבלתי נלאה הזה של ספורטאיות הישגיות כל הזמן לדרוש מעצמן יותר. גם כשזה לא ריאלי, גם כשזה לא אפשרי וגם כשזה בעצם פוגע בהן עצמן? איך מלמדים אשה שכמוני פשוט להגיד לעצמה: "יקירתי, את כבר לא חייבת להוכיח לי שום דבר יותר"? לוחצת "שלח" ויהיה מה שיהיה.... שולחת את לחמי על פני סייברספייס......
את הדברים הבאים אני מעלה בפוסט בעקבות שיחות עם כמה מנשות הפורום וגם חברים אחרים.... הנשים האלה אמרו שיש כאן כמה עם אותן מחשבות (כפירה) ושיש מקום לדיון הזה. אז אני מעלה את הדברים בכנות המלאה. כל הדברים שאני כותבת מכוונים אך ורק אלי, מהניסיון שלי והמחשבות שלי ואין בכך משום כוונה לאחרות.... אבל חשבתי שאולי תעזרו לי לחשוב ביחד. כי ההתלבטויות שלי כרגע עם עצמי עצומות ומביאות אותי לפרצי רגש בלי שום פרופורציה לעניין עצמו. אז ככה, מעשה שהיה כך היה..... לפני כמה ימים קיבלתי את תוכנית האימונים לטבריה במייל. תוכנית אימונים למרתון מורכבת מכמה קוביות. הקוביה הראשונה היא בדרך כלל מ-18-12 שבועות לפני המרתון והיא קוביית הבסיס. הקוביה הבאה מופיעה כ-12 שבועות לפני המרתון. בנקודה הזאת בדרך כלל צריך להחליט אם מחליטים. להחליט אם אני בפנים. את ההחלטה הזאת לא יכולתי לבצע. הסתכלתי על התוכנית, הנדתי ראשי לשלילה וכיביתי את המחשב. פתאום צצו ועלו חששות ושאלות למכביר. חששות שאני חולקת איתכן עכשיו. חששות שאשמח לקבל חוות דעת שונות לגביהן ולגבי הגישה אליהן. הנה הן פרוטות נפשי..... מהיום שהתחלתי להתאמן בריצה התחברתי לגישה מסויימת, הגישה ההישגית. גישה שמדברת בעד ההישג, מטבע הדברים. אי אפשר לנתק את הגישה הזאת מתוצאות. ובאמת הקרה - מזמנים. אפשר לדבר כמה שרוצים על ה"דרך" אבל בסופו של יום הגישה ההישגית שואלת "כמה עשית?". השיא האישי הוא האלוהים של הגישה הזאת והנגטיב ספליט הוא המלאך הגואל. הגישה הזאת מכוונת לא רק להשתדלות שבאימונים ובהתכוונות אלא גם לביצוע. לא יעזור כמה שיגידו אנשי הגישה ההישגית שהפואנטה היא לא התוצאה וינסו להגיד שמה שחשוב זה "הדרך" לשם. התוצאה היא-היא אשת חיקה של הגישה הזאת. היא אשר מחליטה בסופו של יום אם עבדת קשה, אם התאמנת כמו שצריך ואם ביצעת אך המטלה שהוטלה אל פיתחך. מנגד מצויה גישת החוויה. גישה שאינה מדברת בשפת התוצאות. גישה שאינה מתעסקת בצורת הביצוע. גישה שאין לה עניין בקצבים ומהירויות. הגישה הזאת שואלת: "נהנית? היה לך כיף?" ודיינו. הגישה הזאת אינה מבצעת ניתוחים שלאחר המוות ואינה מתעניינת גם בנסיבות זירת הרצח. הגישה ההישגית היא זו שדיברה אלי תמיד. היא זו שראיתי אל מול עיניי באימונים והיא זו שהביאה אותי לאימון אחר אימון, למרתון אחר מרתון, לניסיון אחר ניסיון. היא זו שהובילה אותי להמשיך לנסות, להמשיך להתאמן, להמשיך לשאוף. אך היא גם זאת שהובילה אותי לפציעות, לעייפות בלתי נגמרת ולכעס עצמי על כך שאיני מצליחה לעמוד בתנאים שהצבתי עבור עצמי וההצלחה שלי. הגישה הזאת היא זו שכמעט הובילה אותי אל מחוץ למשחק עצמו. ואז הגענו על הלום. ותודה להוריי וגו'.... אני מודה על משהו שאני ממעטת לדבר עליו כי אני רואה בזה השתחצנות סתמית אבל זה חשוב לי לדיון אז..... על המדף אצלי בבית מצויים מיני גביעים. אנשים שמגיעים אלי הביתה לראשונה תמיד מתפעמים למראם. הם לא יודעים שהגביעים האלה מענים אותי על בסיס יום-יומי. מזכירים לי חדשות לבקרים מה הייתי פעם ומה אני לא חושבת שאוכל להיות יותר. הם שואלים אותי למה אני לא מתאמנת יותר ולמה אני לא מהירה כמו שהייתי פעם ולמה וויתרתי על עצמי. אני עונה להם שאין לי זמן כמו שהיה לי פעם ושהיו לי שנתיים של פציעות משביתות שהפרו את האיזון. אני אומרת להם שאני רוצה להיות מסוגלת לוותר לעצמי כי זה כל כך מעייף לצפות ולרצות משהו שעלול לא לקרות. כי עבר זמן, כי התבגרתי, כי נשחקתי, כי הלו"ז שלי השתנה. בגלל מיליון ואחת סיבות. הגישה ההישגית, זאת שאני מאמינה בה וזאת שהחזיקה אותי בזירה כמעט 8 שנים כבר, נוגסת בקרסוליי. הגישה הזאת מחזיקה שוט בידיים ובשוט לומדים להשתמש לבד למטרת הלקאות עצמיות. אף אחד לא צריך להגיד לי את מה שאני יודעת. זה לא באמת משנה מה מישהו אחר חושב, כי אני מצליפה בעצמי פעם אחר פעם. דורשת מעצמי, רוצה לרצות, מתעקשת שאפשר כי הרי יש את זה שהצליח ואת ההיא שיכולה. אבל זה מעייף מאד וזה מכיל פוטנציאל עצום לאכזבה ולתחושות של כישלון וחוסר בטחון ואובדן ערך עצמי. כי בעצם אין לדבר סוף. שיא אישי הוא רק כזה עד לפעם הבאה. כי בפעם הבאה נרצה יותר מהר. ויותר טוב. שיאים באימונים גם הם רק זמניים כי תמיד אפשר לרצות עוד ועוד. יותר מהר, יותר קילומטרים, יותר אימונים. יותר מדי לחץ? ושוב, מהצד הראשון, ההישגיות היא ששמרה אצלי על רף גבוה יחסית של משמעת עצמית. התייצבות לכל אימון כמעט (להוציא פציעות). ביצוע מקסימלי במירוצים (ככל שיכולתי). נוכחות בלתי נלאית (מאוסה אולי?) בספורט הזה. שיחות עם חברים מציגים שתי גישות קוטביות בעמנו. יש את ה"לתת בראש", "להיות רעבים", "רעב בעיניים" ועוד שלל ביטויים אלימים למדי. ויש את ה"זה רק בשביל לסיים", "באתי למרות שלא התאמנתי" ועוד ביטויים שאינם אלימים ואגרסיבים כל כך אבל גם לא מדברים את השפה שלי בכלל. ואני שואלת: למה אי אפשר משהו באמצע? למה חייבים תמיד לנקוט עמדה כל כך נחרצת? (מישהו אמר "יהודים" ולא קיבל??) למה אי אפשר להגיד: "אני אתן את הכי טוב שיש לי באותו זמן נתון ואשקיע את מה שאני יכולה אבל בלי לשעבד את כל מרצי וחיי במשך החודשים שקדמו לכך"? למה לי זה לא מספיק? למה אותי זה לא מספק? למה אני לא יכולה, באמת, למה אני לא יכולה להגיד לעצמי: "אני ממשיכה לתת וממשיכה להתאמץ ומה שיהיה זה יהיה טוב" ודייני? ולא שאני מחפשת שאתן תטפחו לי על השכם במקומי כי אני לא מצליחה לעשות את זה, אלא באתי כאן לפניכן כדי להתלבט פה ביחד מה עושים עם הצורך הבלתי נלאה הזה של ספורטאיות הישגיות כל הזמן לדרוש מעצמן יותר. גם כשזה לא ריאלי, גם כשזה לא אפשרי וגם כשזה בעצם פוגע בהן עצמן? איך מלמדים אשה שכמוני פשוט להגיד לעצמה: "יקירתי, את כבר לא חייבת להוכיח לי שום דבר יותר"? לוחצת "שלח" ויהיה מה שיהיה.... שולחת את לחמי על פני סייברספייס......
