פוסט למחשבה ../images/Emo13.gif
"מי שמודה על האמת, אף פעם לא לבד". כשאני לבד, כמצב המתאר את אי-הימצאות בת זוג בחיי, אני עשוי להרגיש לפעמים בודד עד מאד. רחמים עצמיים , קורבן של החיים, אומלל. כל זה. זה עוזר לי בזמנים כאלה להזכר כמה פעמים בחיי הרגשתי בודד, שלא לומר עוד יותר בודד, בתוך מערכת יחסים. אני חושב שזאת לא תהיה קביעה מרחיקת לכת לומר שאין קשר בין תחושת בדידות, למצב הזוגיות האובייקטיבי שלי, של כל אדם. הנה עכשיו, אין לי זוגיות כבר ים זמן, ולא מרגיש בודד בכלל. פה ושם, בקטנה. האם בכלל יש קשר בין כמות האנשים שמקיפים אדם לבין תחושת הבדידות ? ברור שלא. עובדה, האנשים שמדווחים על תחושות בדידות קיצוניות במיוחד הם אנשים שעל פי נסיבות חייהם, ניתן לחשוב שהם מרופדים מכל עבר בתשומת לב ואהבה. דווקא שם, אי ההתאמה בין המציאות החיצונית ההומה למציאות הפנימית הצחיחה יוצרת סבל גדול מאד. המשפט המצוטט בראש הפוסט הזה, הוא כמובן של ימימה. "מי שמודה על האמת אף פעם לא לבד". מה זה לכל הרוחות מודה על האמת, ואיך זה קשור לבדידות ? מודה על האמת פירושו, מודה שבעמקי עומקיי, יש משהו בלתי נודע, בלתי מוגדר, בלתי נתפס, משהו כמו ניצוץ מהמפץ הגדול שעדיין לוחש לו בקרבי, כמו הדי. אנ. איי. הרוחני של כל העניינים האנושיים, ובו יש כל מה שאני צריך כדי להתקיים ולחיות חיים מלאים ושמחים. המשהו הזה שהוא שלם ומושלם והופך גם אותי לכזה. כאשר אני מודה על האמת הזאת, אני מפסיק לראות עצמי כמי שצריך מישהו או משהו אחר בתוך חיי כדי להשלים את חוסריי. אין לי חוסרים, אני רק צריך לשכלל את התבוננותי כדי לראות את זה. ומה שיפה עוד יותר- בכל אדם יש אותו ניצוץ, העצמי- כך קוראים לו בלימוד של ימימה (בניגוד לאישי, המכונה במקומות אחרים "האני"), והוא בדיוק אותו דבר אצל כל הברואים..... כלומר, כאשר אני מכיר בקיומו, אני מכיר בקיומו אצל כל אדם אחר, ובזהותו המוחלטת גם אם בלתי מוגדרת, ולכן- אם כולנו אותו דבר מלבד קליפת האישיות, איך יכול להיות בודד ? הבדידות היא מזה שמרגיש כה מיוחד וכה חריג שאין מי שיתאים לסט ההפרעות והיתרונות שלי. אם מבין שאני לא מיוחד בהחלט, ושכל מיוחדותי היא דמיונית, ומנציחה את בדידותי, המצב נהיה בשניה יותר קל וגמיש. האמת היא שאנחנו לגמרי לבד בעולם. תמיד ולעולם. נדמה לנו שאם אנו מתערבבים עם נשמה אחרת זה עוזר לנו. זה לא. רק הכרה בקיום הנפרד לחלוטין שלי בעולם, ומהמקום הזה יצירת קשר שאינו ערבוב אלא נתינה נקיה ללא רצון לשנות, לבקר, לשאוב משהו מהאחר, רק קשר כזה הוא משמח באמת, אותי ואת מי שאני בקשר איתו- איתה, לא חשוב עם מי ולא חשוב אם מדובר בקשר זוגי, חברי, עבודתי, או כל קשר אחר. והצחוק בכל העניין הזה- כאשר מפסיק להרגיש בודד, ולשדר את זה לכל עבר, גם מושך אליי אנשים שרוצים בקרבתי, ואז יכול לבחור אם אני לבד או לא, ולא להיות קורבן של המציאות הפנימית העגמומית שלי.... שבת שלום. אברי גלעד - קפה דה מרקר.
"מי שמודה על האמת, אף פעם לא לבד". כשאני לבד, כמצב המתאר את אי-הימצאות בת זוג בחיי, אני עשוי להרגיש לפעמים בודד עד מאד. רחמים עצמיים , קורבן של החיים, אומלל. כל זה. זה עוזר לי בזמנים כאלה להזכר כמה פעמים בחיי הרגשתי בודד, שלא לומר עוד יותר בודד, בתוך מערכת יחסים. אני חושב שזאת לא תהיה קביעה מרחיקת לכת לומר שאין קשר בין תחושת בדידות, למצב הזוגיות האובייקטיבי שלי, של כל אדם. הנה עכשיו, אין לי זוגיות כבר ים זמן, ולא מרגיש בודד בכלל. פה ושם, בקטנה. האם בכלל יש קשר בין כמות האנשים שמקיפים אדם לבין תחושת הבדידות ? ברור שלא. עובדה, האנשים שמדווחים על תחושות בדידות קיצוניות במיוחד הם אנשים שעל פי נסיבות חייהם, ניתן לחשוב שהם מרופדים מכל עבר בתשומת לב ואהבה. דווקא שם, אי ההתאמה בין המציאות החיצונית ההומה למציאות הפנימית הצחיחה יוצרת סבל גדול מאד. המשפט המצוטט בראש הפוסט הזה, הוא כמובן של ימימה. "מי שמודה על האמת אף פעם לא לבד". מה זה לכל הרוחות מודה על האמת, ואיך זה קשור לבדידות ? מודה על האמת פירושו, מודה שבעמקי עומקיי, יש משהו בלתי נודע, בלתי מוגדר, בלתי נתפס, משהו כמו ניצוץ מהמפץ הגדול שעדיין לוחש לו בקרבי, כמו הדי. אנ. איי. הרוחני של כל העניינים האנושיים, ובו יש כל מה שאני צריך כדי להתקיים ולחיות חיים מלאים ושמחים. המשהו הזה שהוא שלם ומושלם והופך גם אותי לכזה. כאשר אני מודה על האמת הזאת, אני מפסיק לראות עצמי כמי שצריך מישהו או משהו אחר בתוך חיי כדי להשלים את חוסריי. אין לי חוסרים, אני רק צריך לשכלל את התבוננותי כדי לראות את זה. ומה שיפה עוד יותר- בכל אדם יש אותו ניצוץ, העצמי- כך קוראים לו בלימוד של ימימה (בניגוד לאישי, המכונה במקומות אחרים "האני"), והוא בדיוק אותו דבר אצל כל הברואים..... כלומר, כאשר אני מכיר בקיומו, אני מכיר בקיומו אצל כל אדם אחר, ובזהותו המוחלטת גם אם בלתי מוגדרת, ולכן- אם כולנו אותו דבר מלבד קליפת האישיות, איך יכול להיות בודד ? הבדידות היא מזה שמרגיש כה מיוחד וכה חריג שאין מי שיתאים לסט ההפרעות והיתרונות שלי. אם מבין שאני לא מיוחד בהחלט, ושכל מיוחדותי היא דמיונית, ומנציחה את בדידותי, המצב נהיה בשניה יותר קל וגמיש. האמת היא שאנחנו לגמרי לבד בעולם. תמיד ולעולם. נדמה לנו שאם אנו מתערבבים עם נשמה אחרת זה עוזר לנו. זה לא. רק הכרה בקיום הנפרד לחלוטין שלי בעולם, ומהמקום הזה יצירת קשר שאינו ערבוב אלא נתינה נקיה ללא רצון לשנות, לבקר, לשאוב משהו מהאחר, רק קשר כזה הוא משמח באמת, אותי ואת מי שאני בקשר איתו- איתה, לא חשוב עם מי ולא חשוב אם מדובר בקשר זוגי, חברי, עבודתי, או כל קשר אחר. והצחוק בכל העניין הזה- כאשר מפסיק להרגיש בודד, ולשדר את זה לכל עבר, גם מושך אליי אנשים שרוצים בקרבתי, ואז יכול לבחור אם אני לבד או לא, ולא להיות קורבן של המציאות הפנימית העגמומית שלי.... שבת שלום. אברי גלעד - קפה דה מרקר.
