פוסט יומולדת
גיל 31 ..
אני זוכרת בדיוק את יומולדת גיל 30 שלי, את התחושות ואת המחשבות שליוו אותי לפני שנה.
זה היה לאחר ההבחנה החד משמעית שאני צריכה להתחיל IVF, ובאותם ימים כבר חיכיתי לתור הראשון שלי להתחלת טיפול.
אז חשבתי שאני כבר עמוק בעולם הטיפולים, לא הבנתי עד כמה העולם הזה עמוק, מסובך וקשה.
ללא ספק, השנה האחרונה הייתה השנה הקשה בחיי, ואין לי שום ספק שהשנה הקרובה תהייה קשה עוד יותר.
לפני תחילת הטיפולים התפללתי לסיים עם זה מהר, הרי יש לי "רק" בעיית מבנה, אבל אני הבנתי שבעולם הזה, המושג "רק" לא קיים. תמיד יש עוד משהו..
ידעתי שיחד עם הטיפולים עולים הסיכויים להפלות והתפללתי לא לחוות הפלה לפני שאחווה הריון תקין שיגמר עם ידיים מלאות. זה לא קרה.
ההפלה וכל כישלון מטיפול היו כל כך קשים ומתישים. נשברתי כל כך הרבה פעמים השנה, הרגשתי שאין לי אוויר, לא משנה כמה אני נושמת, האויר לא נכנס וממלא אותי.
הרגשתי שאני מתפוצצת למראה הבטן הנפוחה במהלך הטיפול והשטוחה מיד אחרי הטיפול.
כל השנה האחרונה אני בעיקר שואלת את עצמי למה?!?
מה אני אמורה ללמוד מהתהליך הזה? מה אלוהים או הגורל או היקום או מישהו רוצה ללמד אותי?
אני לא מבינה את הקושי הזה, לא מצליחה למצוא בו היגיון.
אני רוצה להיות אופטימית, ואני באמת אופטימית. אני יודעת שיהיה סוף טוב, פשוט אין לי כל כך כוח לחכות עד שיגיע.
אני כל הזמן מגחכת ביני לבין עצמי, שמי בכלל רוצה ילדים? כל כך טוב לי עם החופש שלי, אני רק רוצה להצליח כבר בתהליך הזה.
זה הכישלון הכי צורם שאני יכולה לתאר לעצמי, הכי מכווץ את הבטן מבפנים.
עם כל זאת, אני יודעת שאני עוד צעירה בחיים וצעירה בטיפולים. אני קוראת כאן את כל מה שאתן כותבות וכל פעם מחדש מוצאת את עצמי
מתפעלת לנוכח הדברים שכולנו עוברות ועדיין ממשיכות.
מאחלת לעצמי (ולכולנו) רק דבר אחד שיתגשם, הריון תקין שבסופו ילדה בריאה, או ילד, מה שיגיע יהיה ברכה. לא מצליחה לחשוב על שום איחול אחר.
בהצלחה לנו! הלוואי שהשנה תגיע ברכה על כולנו.
גיל 31 ..
אני זוכרת בדיוק את יומולדת גיל 30 שלי, את התחושות ואת המחשבות שליוו אותי לפני שנה.
זה היה לאחר ההבחנה החד משמעית שאני צריכה להתחיל IVF, ובאותם ימים כבר חיכיתי לתור הראשון שלי להתחלת טיפול.
אז חשבתי שאני כבר עמוק בעולם הטיפולים, לא הבנתי עד כמה העולם הזה עמוק, מסובך וקשה.
ללא ספק, השנה האחרונה הייתה השנה הקשה בחיי, ואין לי שום ספק שהשנה הקרובה תהייה קשה עוד יותר.
לפני תחילת הטיפולים התפללתי לסיים עם זה מהר, הרי יש לי "רק" בעיית מבנה, אבל אני הבנתי שבעולם הזה, המושג "רק" לא קיים. תמיד יש עוד משהו..
ידעתי שיחד עם הטיפולים עולים הסיכויים להפלות והתפללתי לא לחוות הפלה לפני שאחווה הריון תקין שיגמר עם ידיים מלאות. זה לא קרה.
ההפלה וכל כישלון מטיפול היו כל כך קשים ומתישים. נשברתי כל כך הרבה פעמים השנה, הרגשתי שאין לי אוויר, לא משנה כמה אני נושמת, האויר לא נכנס וממלא אותי.
הרגשתי שאני מתפוצצת למראה הבטן הנפוחה במהלך הטיפול והשטוחה מיד אחרי הטיפול.
כל השנה האחרונה אני בעיקר שואלת את עצמי למה?!?
מה אני אמורה ללמוד מהתהליך הזה? מה אלוהים או הגורל או היקום או מישהו רוצה ללמד אותי?
אני לא מבינה את הקושי הזה, לא מצליחה למצוא בו היגיון.
אני רוצה להיות אופטימית, ואני באמת אופטימית. אני יודעת שיהיה סוף טוב, פשוט אין לי כל כך כוח לחכות עד שיגיע.
אני כל הזמן מגחכת ביני לבין עצמי, שמי בכלל רוצה ילדים? כל כך טוב לי עם החופש שלי, אני רק רוצה להצליח כבר בתהליך הזה.
זה הכישלון הכי צורם שאני יכולה לתאר לעצמי, הכי מכווץ את הבטן מבפנים.
עם כל זאת, אני יודעת שאני עוד צעירה בחיים וצעירה בטיפולים. אני קוראת כאן את כל מה שאתן כותבות וכל פעם מחדש מוצאת את עצמי
מתפעלת לנוכח הדברים שכולנו עוברות ועדיין ממשיכות.
מאחלת לעצמי (ולכולנו) רק דבר אחד שיתגשם, הריון תקין שבסופו ילדה בריאה, או ילד, מה שיגיע יהיה ברכה. לא מצליחה לחשוב על שום איחול אחר.
בהצלחה לנו! הלוואי שהשנה תגיע ברכה על כולנו.
