פוסט טראומה מורכבת
אהלן, רציתי לשתף בסיפור שלי בקצרה בתקווה שיעזרו לי ויבינו אותי. אני בת 22 ,נראית סבבה פלוס, חכמה יחסית, ולמראית עין אין שום דבר שלא בסדר איתי. אבל האמת היא שאני סובלת מחרדה שהתבטאה גם בהתקפים . מעולם לא היתה לי מערכת יחסים רצינית עם גבר. היכולת שלי להתקרב לאנשים מוגבלת ביותר בכללי, ועכשיו אני יורדת לעומק העניין עם הפסיכולוגית. הורי התגרשו כשהייתי בת 3 ואני ואחותי עברנו מאבא לאמא לסירוגין כל השנים. הרוב אצל אמא. אמא שלי עברה ילדות לא קלה כשמרגע שנולדה, סבתא שלי חטפה דיכאון אחרי לידה ומצבה התדרדר לסכיזופרניה. היא לא יכלה לתפקד כאמא וסבא שלי לא ידע איך להתמודד עם זה והוציא את תסכוליו על הילדים בצורת אלימות פיזית בעיקר. כל הדודים שלי נדפקו בצורה כזו או אחרת.. גם אמא שלי. אני לא יודעת פרטים מדויקים וגם היא לא רוצה לגשת לשם אבל היתה טראומה שפגעה בתפקוד עד היום יותר ויותר.. וכמו הרבה שהתעללו בהם... היא עצמה התעללה גם בי ובאחותי. במשך שנים ארוכות (בערך ל חיי בחוזקות שונות ) היא הכתה אותנו והשפילה אותנו מילולית בצורה אינטנסיבית וקשה. זה הגיע לרמה שאני רגילה לקום, לריב, להתאפס וללכת לבית ספר כאילו כלום כשהכל מוסתר. גם אבא שלי לא ידע. אף אחד לא ידע. דרכי ההתמודדות שלי ושל אחותי היו שונים.. אני תמיד הייתי מגיבה לאמא בכעס ולא ויתרתי, אפילו בעימותים גופניים. לא יכולתי להרגיש מובסת. אחותי לעומת זאת תמיד ניסתה לפייס את אמא ולהרגיע אותה. במרוצת השנים אחותי פיתחה תסמיני הרס עצמי ותלותיות בבני זוג.. זעקה לתשומת לב. כשאני, האחות הגדולה, רק מתעקשת תמיד להראות שהכל בסדר ושאין נורמלית ממני. אף אחד לא יכול לקחת לי את החיים. אחותי התחילה טיפול בכיתה ח' לאחר הדרדרות במצב. אני התגייסתי לצבא, השתחררתי והכל היה נראה לי יציב.. עברתי חרא, אבל אני בשליטה..ככה חשבתי. אחרי השחרור קיבלתי כאפה רצינית.. נכנסתי לדיכאון עמוק והחלטתי להתחיל טיפול. הטיפול עזר ועוזר עדיין מאוד אך שחרר אצלי את המחסומים שהציגו אותי כאדם מאושר שמח ורגוע, והשאיר אותי מפוקחת לחרא שחוויתי.. דבר שגורם לי להיות הרבה יותר מנוכרת לסביבה ומראה חולשה. כמובן שלכל מילה שאני כותבת פה הוקדשו מפגשי טיפול שלמים.. אבל אני מנסה להעביר את הסיפור בקצרה. מה שהכי מציק לי מהכל, הוא שאני לא חוויתי אהבה .. זה גורם לי לתחוות קשות יומיומיות של אכזבה קשה מעצמי ורחמים עצמיים.. תחושה שכלום לא ישתנה ושאף אחד לא ירצה מתוסבכת בתולה שכמוני. בעבר, יכולתי להתקרב עד גבול מסוים בגלל המסכות, אבל כיום כשאני מודעת אליהן, כל קרבה משתקת, אני מרגישה שחודרים אלי ורואים לי את כל הפצעים המכוערים של העבר ואי -הנורמליות.. צפים בי חוסר בטחון וחרדה ובלי שאני שמה לב אני רק מרחיקה כל אדם שמנסה להתקרב אלי. זה גלגל שמתגלגל עלי כל חיי והורס אותי מבפנים כשכלל מה שאני רוצה זה להרגיש אוהבת ונאהבת וכל מה שאני מצליחה להשיג זה ריחוק... אשמח לתגובה??
אהלן, רציתי לשתף בסיפור שלי בקצרה בתקווה שיעזרו לי ויבינו אותי. אני בת 22 ,נראית סבבה פלוס, חכמה יחסית, ולמראית עין אין שום דבר שלא בסדר איתי. אבל האמת היא שאני סובלת מחרדה שהתבטאה גם בהתקפים . מעולם לא היתה לי מערכת יחסים רצינית עם גבר. היכולת שלי להתקרב לאנשים מוגבלת ביותר בכללי, ועכשיו אני יורדת לעומק העניין עם הפסיכולוגית. הורי התגרשו כשהייתי בת 3 ואני ואחותי עברנו מאבא לאמא לסירוגין כל השנים. הרוב אצל אמא. אמא שלי עברה ילדות לא קלה כשמרגע שנולדה, סבתא שלי חטפה דיכאון אחרי לידה ומצבה התדרדר לסכיזופרניה. היא לא יכלה לתפקד כאמא וסבא שלי לא ידע איך להתמודד עם זה והוציא את תסכוליו על הילדים בצורת אלימות פיזית בעיקר. כל הדודים שלי נדפקו בצורה כזו או אחרת.. גם אמא שלי. אני לא יודעת פרטים מדויקים וגם היא לא רוצה לגשת לשם אבל היתה טראומה שפגעה בתפקוד עד היום יותר ויותר.. וכמו הרבה שהתעללו בהם... היא עצמה התעללה גם בי ובאחותי. במשך שנים ארוכות (בערך ל חיי בחוזקות שונות ) היא הכתה אותנו והשפילה אותנו מילולית בצורה אינטנסיבית וקשה. זה הגיע לרמה שאני רגילה לקום, לריב, להתאפס וללכת לבית ספר כאילו כלום כשהכל מוסתר. גם אבא שלי לא ידע. אף אחד לא ידע. דרכי ההתמודדות שלי ושל אחותי היו שונים.. אני תמיד הייתי מגיבה לאמא בכעס ולא ויתרתי, אפילו בעימותים גופניים. לא יכולתי להרגיש מובסת. אחותי לעומת זאת תמיד ניסתה לפייס את אמא ולהרגיע אותה. במרוצת השנים אחותי פיתחה תסמיני הרס עצמי ותלותיות בבני זוג.. זעקה לתשומת לב. כשאני, האחות הגדולה, רק מתעקשת תמיד להראות שהכל בסדר ושאין נורמלית ממני. אף אחד לא יכול לקחת לי את החיים. אחותי התחילה טיפול בכיתה ח' לאחר הדרדרות במצב. אני התגייסתי לצבא, השתחררתי והכל היה נראה לי יציב.. עברתי חרא, אבל אני בשליטה..ככה חשבתי. אחרי השחרור קיבלתי כאפה רצינית.. נכנסתי לדיכאון עמוק והחלטתי להתחיל טיפול. הטיפול עזר ועוזר עדיין מאוד אך שחרר אצלי את המחסומים שהציגו אותי כאדם מאושר שמח ורגוע, והשאיר אותי מפוקחת לחרא שחוויתי.. דבר שגורם לי להיות הרבה יותר מנוכרת לסביבה ומראה חולשה. כמובן שלכל מילה שאני כותבת פה הוקדשו מפגשי טיפול שלמים.. אבל אני מנסה להעביר את הסיפור בקצרה. מה שהכי מציק לי מהכל, הוא שאני לא חוויתי אהבה .. זה גורם לי לתחוות קשות יומיומיות של אכזבה קשה מעצמי ורחמים עצמיים.. תחושה שכלום לא ישתנה ושאף אחד לא ירצה מתוסבכת בתולה שכמוני. בעבר, יכולתי להתקרב עד גבול מסוים בגלל המסכות, אבל כיום כשאני מודעת אליהן, כל קרבה משתקת, אני מרגישה שחודרים אלי ורואים לי את כל הפצעים המכוערים של העבר ואי -הנורמליות.. צפים בי חוסר בטחון וחרדה ובלי שאני שמה לב אני רק מרחיקה כל אדם שמנסה להתקרב אלי. זה גלגל שמתגלגל עלי כל חיי והורס אותי מבפנים כשכלל מה שאני רוצה זה להרגיש אוהבת ונאהבת וכל מה שאני מצליחה להשיג זה ריחוק... אשמח לתגובה??