סתוונית333
Well-known member
פולחן יהוה במקרא ויהדות חז״ל: שני עולמות מנוגדים.
האם הייתה במקרא אמונה באל אחד?
קטע מספרו המאלף של יגאל בן נון : קיצור תולדות יהווה .
בעולם העתיק לא התקיימו דתות במובן המודרני של המושג, אלא פולחן. אך פולחן אינו דת במובן שאנו מעניקים לה היום. הפולחן בנוי על ריטואל של טקסים במקדשים, על קורבן דם על גבי מזבחות ומנחות מן הצומח. לעומתו, הדת בנויה על עיקרי אמונה דוגמטיים, מנוסחים בטקסטים קנוניים. הפולחן אינו זקוק לאמונה אלא למעשים. בישראל הקורבנות פסקו סופית עם חורבן המקדש בידי טיטוס בעקבות המרד ההרפתקני נגד רומא שהחל בשנת 67 לספירה. הדת החדשה, שנוצרה בהעדר מקדש ובהעדר כוהנים ,הפכה בהדרגה את ספרי התורה לקנוניים והמירה את קורבן הדם בתפילות. יהדות לא הייתה קיימת בכל התקופה המתוארת בספרי המקרא.
בממלכות הקדומות בקדמת אסיה, ביוון וברומי לא תמיד התקיים פוליתאיזם צרוף. לרוב נבחר אֵל עליון שעמד בראש שאר האֵלים. במקביל, איחדה תופעת הסינקרטיזם את תכונותיהם של אֵלים ואת זהותם לתוך דמותו של אֵל ראשי אחד. לעומת האימפריות הקדומות, הדתות המונותאיסטיות, הנצרות והאסלאם, השמידו מיליוני אנשים במהלך תולדותיהן כדי לכפות את עקרונות הדת שלהן על עמים אחרים, אף אם גם הם האמינו באל אחד. הם גם רצחו רבים ממאמיניהם בגלל סטיות זעירות מן הקו האורתודוקסי הרשמי. מבחינות רבות אפשר לומר שדתות אלה, ובכללן היהדות, אינן בנויות על עקרונות מוסריים אלא על ציות מוחלט לאֵל ולמה שהחליטו נציגיו. בימי קדם התפיסה העממית ייחסה לאלוהות תכונות זהות לתכונותיהם של בני אדם. לכן האֵל זקוק לבית שהוא המקדש, ולמזון בצורת קורבנות ומנחות. כמו בני אדם, האֵל מסוגל לכעוס, להיטיב, להבטיח, לצוות, לסלוח, לקנא, לרחם ועוד. כוהני האֵל קבעו כללים להגשת קורבנות, בין השאר כדי לבקש מן האלוהות לכפר על חטאיו של מגיש הקורבן ולהיטיב עמו. הנביאים ,לעומתם, לא שבעו נחת מעסקה ״פשטנית" זו, דחו אותה, גינו בחריפות את ריטואל הקורבנות והציעו במקומו עשיית צדק והתנהגות מוסרית.
כדי להבין את הכתוב בספרי המקרא כפשוטם, כלומר על פי כוונת מחבריהם, על הקורא להסיר מפניו את המשקפיים האוטמות את מבטו ולהשתחרר מכובד ירושת חז"ל שרובצת עליו. רק כך אפשר להפריד בין משמעות הטקסט לבין הפרשנות המפליגה של המדרש והאגדה. אין זו מלאכה קלה. עולמו התרבותי של חניך בית הספר הישראלי ספוג באגדות, מדרשים, מזמורים, תפילות, פתגמים ומנהגים, שמקשים עליו את הקריאה הביקורתית של הטקסט.
יהדות אינה קיימת בתנ״ך. בכל ספרי המקרא לא קיים כלל רעיון מונותיאיסטי שמכיר בקיומו של אֵל אחד בלבד, מופשט, ששולט בעולם כולו ופוסל את עצם קיומם של אֵלים אחרים. בהדרגה, ובהשפעת התרבות הפרסית ששלטה בעולם הקדום, החלו להשתמש במושג "אל עליון", שהתרכזו בו התכונות של אֵלים רבים. תפישת האלוהות בימי קדם שונה מתפישותינו היום. היא הייתה שוויונית: לכל עם יש אֵל או אֵלים משלו. אף ממלכה לא מצאה לנכון לכפות את אֵליה על ממלכה אחרת. לכל היותר, ממלכה אחת הייתה יכולה לחשוב שאליה יעילים יותר מאֵלי יריביה.
בישראל וביהודה, התרבות הפוליתאיסטית עברה מוטציות במפגש עם הדת הפרסית והתקרבהלתפיסת אלוהות אוניברסלית. האלוהות נשארה אמנם אלוהות לאומית , אך היא הפכה ל"אֵל עליון" גנרי שחולש על כל היקום, אֵל טרנסצנדנטי, כל-יכול ויודע-כול. אפשר לטעון שהפוליתאיזם של האימפריות הקדומות לא הפך את ריבוי האלים לעיקרון, כשם שהמונותאיזם במקרא לא שלל קיומם של אֵלים אחרים. אפשר אף לשאול האם אֵל יחיד שכל דת מנכסת לעצמה עדיף על מצב שלכל עם יש אֵל משלו? או, במה יהוה אחד עדיף על יהוה ואשרה?
העולם שלנו מתייחס בצורה אפולוגטית למונותאיזם לעומת הפוליתאיזם הנקרא בזלזול פגאני. בעיני הדתות המונותאיסטיות עידן הפוליתאיזם אינו אלא תקופת חושך של עמים קדומים או פרימיטיביים, שעדיין לא הגיעו לתבונת האמונה באֵל אחד. האפולוגטיקה של המונותאיזם צמחה במאה ה-16 באירופה במטרה להצדיק את המיסיונריות הנוצרית בעולמות שנגלו אליהם, ושימשה תירוץ להוכחת עליונותו של הקולוניאליסט על עמי העולם השלישי. חקר הפולחן היווני-רומי וחקר המקרא מלמדים אותנו שעמי האימפריות העתיקות לא הפכו את הסגידה לאֵלים רבים לעיקרון בלעדי. ובמקביל, המונותאיזם לכאורה במקרא לא היה נקי מקיומם הלגיטימי של אֵלים רבים (אֵל, יהוה, בעל, אשרה, עשתרת, דגון, תמוז, שמש, מלכת השמים ועוד). בדרך כלל לאימפריות גדולות היו אֵלים רבים ולממלכות קטנות מעט אֵלים או רק אֵל אחד, דוגמת מואב (כמוש), אדום (קוס), עמון (מלכום).
בעולם ההלני-רומי ריטואל האלים התנהל במישור הממלכתי-אזרחי. יתר על כן, בהגדרה הפוליתאיזם אינו דת במובן שאנו מייחסים לדת היום. מטרת הפולחן שבו הייתה בעיקר לדאוג למדיניות גלובלית אחידה, שתבטיח בין היתר את ביסוס מעמדו של הקיסר בכל חלקי האימפריה. באלכסנדריה הקוסמופוליטית, ההלנים ראו עצמם כחסידיו של פוליתאיזם מתון שניצב בין הפולחן הרב-אלילי של המצרים לבין המונותאיזם של היהודאים בזמנם. הפילוסופים היוונים הקדם סוקרטים )מאות 4-6 לפנה״ס) אמנם לא דיברו תמיד על אֵל אחד, אך הם לעגו לייצוגם האנתרופומורפי של האֵלים והטיפו להפשטה של האלוהות. כבר במאה ה-7 לפנה״ס המשורר והפילוסוף קסנופאנס מקולופון הסתייג מייחוס תכונות אנטרופומורפיות לאלוהות, בניגוד לנאמר בספר בראשית ״יהוה ברא את האדם כצלמו״. לדבריו: אילו לסוסים ולפרות היו זרועות, ואילו יכלו לצייר וליצור, ממש כמו אנשים: הסוסים היו מציירים אלים בדמות סוסים והפרות - בדמות פרות ,והם היו מעצבים את גוף האלים בדיוק כמו את גופם שלהם (קסֶּנוֹפַנסֶּ, קטע 15, תרגום: שמעון בוזגלו). מאוחר יותר, פילוסופים כפורפיריוס מצור, לוקיאנוס מסמוסטה ויאמבליקוס מאפמאה לעגו לטקסים של פולחן קורבן דם ולריבוי אלים.
האם הייתה במקרא אמונה באל אחד?
קטע מספרו המאלף של יגאל בן נון : קיצור תולדות יהווה .
בעולם העתיק לא התקיימו דתות במובן המודרני של המושג, אלא פולחן. אך פולחן אינו דת במובן שאנו מעניקים לה היום. הפולחן בנוי על ריטואל של טקסים במקדשים, על קורבן דם על גבי מזבחות ומנחות מן הצומח. לעומתו, הדת בנויה על עיקרי אמונה דוגמטיים, מנוסחים בטקסטים קנוניים. הפולחן אינו זקוק לאמונה אלא למעשים. בישראל הקורבנות פסקו סופית עם חורבן המקדש בידי טיטוס בעקבות המרד ההרפתקני נגד רומא שהחל בשנת 67 לספירה. הדת החדשה, שנוצרה בהעדר מקדש ובהעדר כוהנים ,הפכה בהדרגה את ספרי התורה לקנוניים והמירה את קורבן הדם בתפילות. יהדות לא הייתה קיימת בכל התקופה המתוארת בספרי המקרא.
בממלכות הקדומות בקדמת אסיה, ביוון וברומי לא תמיד התקיים פוליתאיזם צרוף. לרוב נבחר אֵל עליון שעמד בראש שאר האֵלים. במקביל, איחדה תופעת הסינקרטיזם את תכונותיהם של אֵלים ואת זהותם לתוך דמותו של אֵל ראשי אחד. לעומת האימפריות הקדומות, הדתות המונותאיסטיות, הנצרות והאסלאם, השמידו מיליוני אנשים במהלך תולדותיהן כדי לכפות את עקרונות הדת שלהן על עמים אחרים, אף אם גם הם האמינו באל אחד. הם גם רצחו רבים ממאמיניהם בגלל סטיות זעירות מן הקו האורתודוקסי הרשמי. מבחינות רבות אפשר לומר שדתות אלה, ובכללן היהדות, אינן בנויות על עקרונות מוסריים אלא על ציות מוחלט לאֵל ולמה שהחליטו נציגיו. בימי קדם התפיסה העממית ייחסה לאלוהות תכונות זהות לתכונותיהם של בני אדם. לכן האֵל זקוק לבית שהוא המקדש, ולמזון בצורת קורבנות ומנחות. כמו בני אדם, האֵל מסוגל לכעוס, להיטיב, להבטיח, לצוות, לסלוח, לקנא, לרחם ועוד. כוהני האֵל קבעו כללים להגשת קורבנות, בין השאר כדי לבקש מן האלוהות לכפר על חטאיו של מגיש הקורבן ולהיטיב עמו. הנביאים ,לעומתם, לא שבעו נחת מעסקה ״פשטנית" זו, דחו אותה, גינו בחריפות את ריטואל הקורבנות והציעו במקומו עשיית צדק והתנהגות מוסרית.
כדי להבין את הכתוב בספרי המקרא כפשוטם, כלומר על פי כוונת מחבריהם, על הקורא להסיר מפניו את המשקפיים האוטמות את מבטו ולהשתחרר מכובד ירושת חז"ל שרובצת עליו. רק כך אפשר להפריד בין משמעות הטקסט לבין הפרשנות המפליגה של המדרש והאגדה. אין זו מלאכה קלה. עולמו התרבותי של חניך בית הספר הישראלי ספוג באגדות, מדרשים, מזמורים, תפילות, פתגמים ומנהגים, שמקשים עליו את הקריאה הביקורתית של הטקסט.
יהדות אינה קיימת בתנ״ך. בכל ספרי המקרא לא קיים כלל רעיון מונותיאיסטי שמכיר בקיומו של אֵל אחד בלבד, מופשט, ששולט בעולם כולו ופוסל את עצם קיומם של אֵלים אחרים. בהדרגה, ובהשפעת התרבות הפרסית ששלטה בעולם הקדום, החלו להשתמש במושג "אל עליון", שהתרכזו בו התכונות של אֵלים רבים. תפישת האלוהות בימי קדם שונה מתפישותינו היום. היא הייתה שוויונית: לכל עם יש אֵל או אֵלים משלו. אף ממלכה לא מצאה לנכון לכפות את אֵליה על ממלכה אחרת. לכל היותר, ממלכה אחת הייתה יכולה לחשוב שאליה יעילים יותר מאֵלי יריביה.
בישראל וביהודה, התרבות הפוליתאיסטית עברה מוטציות במפגש עם הדת הפרסית והתקרבהלתפיסת אלוהות אוניברסלית. האלוהות נשארה אמנם אלוהות לאומית , אך היא הפכה ל"אֵל עליון" גנרי שחולש על כל היקום, אֵל טרנסצנדנטי, כל-יכול ויודע-כול. אפשר לטעון שהפוליתאיזם של האימפריות הקדומות לא הפך את ריבוי האלים לעיקרון, כשם שהמונותאיזם במקרא לא שלל קיומם של אֵלים אחרים. אפשר אף לשאול האם אֵל יחיד שכל דת מנכסת לעצמה עדיף על מצב שלכל עם יש אֵל משלו? או, במה יהוה אחד עדיף על יהוה ואשרה?
העולם שלנו מתייחס בצורה אפולוגטית למונותאיזם לעומת הפוליתאיזם הנקרא בזלזול פגאני. בעיני הדתות המונותאיסטיות עידן הפוליתאיזם אינו אלא תקופת חושך של עמים קדומים או פרימיטיביים, שעדיין לא הגיעו לתבונת האמונה באֵל אחד. האפולוגטיקה של המונותאיזם צמחה במאה ה-16 באירופה במטרה להצדיק את המיסיונריות הנוצרית בעולמות שנגלו אליהם, ושימשה תירוץ להוכחת עליונותו של הקולוניאליסט על עמי העולם השלישי. חקר הפולחן היווני-רומי וחקר המקרא מלמדים אותנו שעמי האימפריות העתיקות לא הפכו את הסגידה לאֵלים רבים לעיקרון בלעדי. ובמקביל, המונותאיזם לכאורה במקרא לא היה נקי מקיומם הלגיטימי של אֵלים רבים (אֵל, יהוה, בעל, אשרה, עשתרת, דגון, תמוז, שמש, מלכת השמים ועוד). בדרך כלל לאימפריות גדולות היו אֵלים רבים ולממלכות קטנות מעט אֵלים או רק אֵל אחד, דוגמת מואב (כמוש), אדום (קוס), עמון (מלכום).
בעולם ההלני-רומי ריטואל האלים התנהל במישור הממלכתי-אזרחי. יתר על כן, בהגדרה הפוליתאיזם אינו דת במובן שאנו מייחסים לדת היום. מטרת הפולחן שבו הייתה בעיקר לדאוג למדיניות גלובלית אחידה, שתבטיח בין היתר את ביסוס מעמדו של הקיסר בכל חלקי האימפריה. באלכסנדריה הקוסמופוליטית, ההלנים ראו עצמם כחסידיו של פוליתאיזם מתון שניצב בין הפולחן הרב-אלילי של המצרים לבין המונותאיזם של היהודאים בזמנם. הפילוסופים היוונים הקדם סוקרטים )מאות 4-6 לפנה״ס) אמנם לא דיברו תמיד על אֵל אחד, אך הם לעגו לייצוגם האנתרופומורפי של האֵלים והטיפו להפשטה של האלוהות. כבר במאה ה-7 לפנה״ס המשורר והפילוסוף קסנופאנס מקולופון הסתייג מייחוס תכונות אנטרופומורפיות לאלוהות, בניגוד לנאמר בספר בראשית ״יהוה ברא את האדם כצלמו״. לדבריו: אילו לסוסים ולפרות היו זרועות, ואילו יכלו לצייר וליצור, ממש כמו אנשים: הסוסים היו מציירים אלים בדמות סוסים והפרות - בדמות פרות ,והם היו מעצבים את גוף האלים בדיוק כמו את גופם שלהם (קסֶּנוֹפַנסֶּ, קטע 15, תרגום: שמעון בוזגלו). מאוחר יותר, פילוסופים כפורפיריוס מצור, לוקיאנוס מסמוסטה ויאמבליקוס מאפמאה לעגו לטקסים של פולחן קורבן דם ולריבוי אלים.