feebleminded
New member
פוחדת להשבר
כתבתי בפורום תמיכה למבוגרים, והפנו אותי גם לפה. אני לבד עכשיו. חבר שלי (אנחנו גרים יחד 8 חודשים) אצל ההורים שלו. הוא יהיה שם כמה ימים. כי הוא בדכאון עכשיו, כחלק ממאניה דיפרסיה. זה התפרץ אצלו חודשיים אחרי שעברנו לגור יחד, בהתחלה היה היפומאניה. עכשיו הדכאון הגיע. והוא קשה מאד. אתם יכולים לקרוא רקע בהודעה בפורום תמיכה. ועכשיו, כשאני חוזרת לבית ריק, אני כ"כ מרוסקת. לא מסוגלת לזוז, בוכה כל פעם שאני מסתכלת על החדר. אף חברה לא פנויה לצאת איתי או לבוא אלי, עם ההורים שלי אני לא יכולה להתייעץ ולהתנחם- סיפרתי להם השבת על המאניה דיפרסיה שלו והם פשוט לא תמכו. הם אמרו לעזוב אותו, לטובתי, לטובתו, אמרו שאני אגואיסטית שאני נשארת איתו, אמרו שזה קרה לו בגללי, כעסו שאני "מכניסה אותם לזה". כמובן שציפיתי שהם ידאגו לבת שלהם, אבל לפחות ציפיתי לחיבוקים, למשפטים נדושים כמו "אנחנו פה בשבילך, את יכולה להיעזר בנו". אבל כלום. אני פשוט מפורקת, לא מוצאת את עצמי כבר כמה ימים, בוכה כל פעם שאני חושבת עליו. הוא הלך כי הוא לא רוצה לראות כמה אני סובלת בגללו. למרות שאמרתי לו שאני מעדיפה לסבול איתו מאשר בלעדיו, גם אם הוא בדכאון. אבל כנראה הוא לא אומר הכל גלוי, כנראה הוא צריך את השקט ממני- בשבילו. וזה גם פוגע. ומעליב. שהחבר שאת כ"כ אוהבת בעצם רוצה להתרחק ממך בתקופה הכי קשה שלו. אני מרגישה שאני לא יכולה לעזור לו, שהנוכחות שלי רק מגדילה לו את הדכאון, כאילו שאני לא מסוגלת לתמוך בו, כאילו שהוא לא יכול להתפרק כשהוא איתי. למרות שמעולם לא ביקשתי ממנו להיות חזק. אני יודעת שזה קשה לו ואני מנסה להיות חזקה בשביל שנינו, אבל כנראה זה עדיין לא מספיק לו. ואני יודעת שאני חייבת עזרה. כי אני מתחילה לפנטז על מוות. אני יודעת שאני פחדנית מכדי לעשות משהו, אבל כבר שנים שלא חשבתי על התאבדויות. מאז גיל העשרה, אני מניחה כמו כולם (או לפחות רוב בני בעשרה). אבל אני לא יכולה כרגע להשיג עזרה. החבר ואני בקושי יכולים לממן את עצמנו, והוא הולך לפסיכולוג ופסיכיאטר ממומנים ע"י ההורים שלו. אבל מההורים שלי אני לא יכולה לבקש מימון לדבר כזה. אם רק הייתם רואים איך הם הגיבו כשסיפרתי להם עליו. הם ממש כעסו עלי! כאילו שאני אשמה שיש לו את זה! מה הם יגידו כשאומר להם שהבת היחידה שלהם צריכה פסיכולוג? הם יגידו שטויות, אמא שלי תגיד שהיא בחיים לא חשבה שאצא משוגעת. אבא שלי יתחיל להנפיץ ש"נדבקתי" מהחבר. הם יאשימו אותי, הם ירדו עלי, כמו שהם תמיד עשו. הם אף פעם לא ידעו לתמוך. ומה אגיד להם, שבכלל רוב הסיבות לזה שאני רוצה פסיכולוג זה בגללם? שהתקופה הקשה שהיתה לאחרונה רק גרמה לי להיות מודעת לבעיה ששכנה בי כל השנים? אני יודעת. אלה המון נושאים בהודעה אחת. והכל מבולבל, אבל ככה הראש שלי רץ עכשיו.
כתבתי בפורום תמיכה למבוגרים, והפנו אותי גם לפה. אני לבד עכשיו. חבר שלי (אנחנו גרים יחד 8 חודשים) אצל ההורים שלו. הוא יהיה שם כמה ימים. כי הוא בדכאון עכשיו, כחלק ממאניה דיפרסיה. זה התפרץ אצלו חודשיים אחרי שעברנו לגור יחד, בהתחלה היה היפומאניה. עכשיו הדכאון הגיע. והוא קשה מאד. אתם יכולים לקרוא רקע בהודעה בפורום תמיכה. ועכשיו, כשאני חוזרת לבית ריק, אני כ"כ מרוסקת. לא מסוגלת לזוז, בוכה כל פעם שאני מסתכלת על החדר. אף חברה לא פנויה לצאת איתי או לבוא אלי, עם ההורים שלי אני לא יכולה להתייעץ ולהתנחם- סיפרתי להם השבת על המאניה דיפרסיה שלו והם פשוט לא תמכו. הם אמרו לעזוב אותו, לטובתי, לטובתו, אמרו שאני אגואיסטית שאני נשארת איתו, אמרו שזה קרה לו בגללי, כעסו שאני "מכניסה אותם לזה". כמובן שציפיתי שהם ידאגו לבת שלהם, אבל לפחות ציפיתי לחיבוקים, למשפטים נדושים כמו "אנחנו פה בשבילך, את יכולה להיעזר בנו". אבל כלום. אני פשוט מפורקת, לא מוצאת את עצמי כבר כמה ימים, בוכה כל פעם שאני חושבת עליו. הוא הלך כי הוא לא רוצה לראות כמה אני סובלת בגללו. למרות שאמרתי לו שאני מעדיפה לסבול איתו מאשר בלעדיו, גם אם הוא בדכאון. אבל כנראה הוא לא אומר הכל גלוי, כנראה הוא צריך את השקט ממני- בשבילו. וזה גם פוגע. ומעליב. שהחבר שאת כ"כ אוהבת בעצם רוצה להתרחק ממך בתקופה הכי קשה שלו. אני מרגישה שאני לא יכולה לעזור לו, שהנוכחות שלי רק מגדילה לו את הדכאון, כאילו שאני לא מסוגלת לתמוך בו, כאילו שהוא לא יכול להתפרק כשהוא איתי. למרות שמעולם לא ביקשתי ממנו להיות חזק. אני יודעת שזה קשה לו ואני מנסה להיות חזקה בשביל שנינו, אבל כנראה זה עדיין לא מספיק לו. ואני יודעת שאני חייבת עזרה. כי אני מתחילה לפנטז על מוות. אני יודעת שאני פחדנית מכדי לעשות משהו, אבל כבר שנים שלא חשבתי על התאבדויות. מאז גיל העשרה, אני מניחה כמו כולם (או לפחות רוב בני בעשרה). אבל אני לא יכולה כרגע להשיג עזרה. החבר ואני בקושי יכולים לממן את עצמנו, והוא הולך לפסיכולוג ופסיכיאטר ממומנים ע"י ההורים שלו. אבל מההורים שלי אני לא יכולה לבקש מימון לדבר כזה. אם רק הייתם רואים איך הם הגיבו כשסיפרתי להם עליו. הם ממש כעסו עלי! כאילו שאני אשמה שיש לו את זה! מה הם יגידו כשאומר להם שהבת היחידה שלהם צריכה פסיכולוג? הם יגידו שטויות, אמא שלי תגיד שהיא בחיים לא חשבה שאצא משוגעת. אבא שלי יתחיל להנפיץ ש"נדבקתי" מהחבר. הם יאשימו אותי, הם ירדו עלי, כמו שהם תמיד עשו. הם אף פעם לא ידעו לתמוך. ומה אגיד להם, שבכלל רוב הסיבות לזה שאני רוצה פסיכולוג זה בגללם? שהתקופה הקשה שהיתה לאחרונה רק גרמה לי להיות מודעת לבעיה ששכנה בי כל השנים? אני יודעת. אלה המון נושאים בהודעה אחת. והכל מבולבל, אבל ככה הראש שלי רץ עכשיו.