ניצנוץ דמעה
New member
פה זה נעצר
אין לי מושג מאיפה להתחיל. אולי אף פעם לא הייתה התחלה? ורק הסוף היה טיפה יותר רחוק? זה נגמר. יש דברים, שלא נועדו להיות. את ואני אולי הדוגמה הקלאסית. איש שיקום ויגיד שלא ניסינו - שקרן. "אולי אני זאת שאוהבת יותר מדי הרבה" לא יותר מכל אהבה, משלך. יותר מהאהבה שלך. והעיניים שלי מחפשות בלהט מישהו להאשים. אבל אין את מי. "זו מלחמה פה, בלי הרוגים האויבים פה , מאוהבים" ואת לא מוכנה להלחם במלחמה, כי את לא מאוהבת. וזה בסדר. לא תמיד הכל הדדי , צד אחד נתקע והשני ממשיך הלאה. עצוב לי פשוט לראות את כל מה שבנינו מתפורר ככה, כמו חומה לא יציבה. עצוב לי לא לדעת מה יקרה לאהבה שלי מעכשיו והלאה, הולכת לאיבוד. ולא ציפיתי. זה תמיד בא משומקום. או שאני היחידה שאף פעם לא רואה כלום. "היא היתה חזקה מהחורף היא היתה חזקה מסופה לצמוח מכלום שהיה לה זה סוד הכח שלה את ליבה היא שמרה בכספת את גופה היא שמרה לעצמה היא רואה או אולי מתעלמת ממה שקורה בגללה מתוך עולמות שבורים היא צומחת לילות שלמים היא רוקמת כל מה שיקרה לה ופתאום יום אחד הוא הגיע כמו אל שעלה מן הים את כל כוחותיה נתנה לו ליבה התעורר מאי שם אבל אהובה כמו המים נגע בחופים וחזר עכשיו אהבה היא יודעת כאב שאינו נגמר מתוך עולמות שבורים..." זה לא שאי פעם הייתי חזקה מהרוח, או מסופה. התחשק לי לשים את השיר הזה. כמו שאמרת, אני נשמעת כאילו אני באגדה. ועוד הכי קסומה שיש, אבל האגדה נגמר, הסוף. אמרתי כבר את כל מה שרציתי להגיד, מה שאומר שאין לי מושג למה אני כותבת פה הכל שוב. אתם יודעים כמו מה ההרגשה? כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר. והוא עף אחורה בסיבובים גדולים, ונחת על המדרכה. "התפזרתי על המדרכה נשארתי אבק של עצמי" Enjoy
אין לי מושג מאיפה להתחיל. אולי אף פעם לא הייתה התחלה? ורק הסוף היה טיפה יותר רחוק? זה נגמר. יש דברים, שלא נועדו להיות. את ואני אולי הדוגמה הקלאסית. איש שיקום ויגיד שלא ניסינו - שקרן. "אולי אני זאת שאוהבת יותר מדי הרבה" לא יותר מכל אהבה, משלך. יותר מהאהבה שלך. והעיניים שלי מחפשות בלהט מישהו להאשים. אבל אין את מי. "זו מלחמה פה, בלי הרוגים האויבים פה , מאוהבים" ואת לא מוכנה להלחם במלחמה, כי את לא מאוהבת. וזה בסדר. לא תמיד הכל הדדי , צד אחד נתקע והשני ממשיך הלאה. עצוב לי פשוט לראות את כל מה שבנינו מתפורר ככה, כמו חומה לא יציבה. עצוב לי לא לדעת מה יקרה לאהבה שלי מעכשיו והלאה, הולכת לאיבוד. ולא ציפיתי. זה תמיד בא משומקום. או שאני היחידה שאף פעם לא רואה כלום. "היא היתה חזקה מהחורף היא היתה חזקה מסופה לצמוח מכלום שהיה לה זה סוד הכח שלה את ליבה היא שמרה בכספת את גופה היא שמרה לעצמה היא רואה או אולי מתעלמת ממה שקורה בגללה מתוך עולמות שבורים היא צומחת לילות שלמים היא רוקמת כל מה שיקרה לה ופתאום יום אחד הוא הגיע כמו אל שעלה מן הים את כל כוחותיה נתנה לו ליבה התעורר מאי שם אבל אהובה כמו המים נגע בחופים וחזר עכשיו אהבה היא יודעת כאב שאינו נגמר מתוך עולמות שבורים..." זה לא שאי פעם הייתי חזקה מהרוח, או מסופה. התחשק לי לשים את השיר הזה. כמו שאמרת, אני נשמעת כאילו אני באגדה. ועוד הכי קסומה שיש, אבל האגדה נגמר, הסוף. אמרתי כבר את כל מה שרציתי להגיד, מה שאומר שאין לי מושג למה אני כותבת פה הכל שוב. אתם יודעים כמו מה ההרגשה? כמו בלון שהוציאו ממנו את האוויר. והוא עף אחורה בסיבובים גדולים, ונחת על המדרכה. "התפזרתי על המדרכה נשארתי אבק של עצמי" Enjoy