פגישה עם בעלי - חלק א´
"אני מחכה לפגישה עם בעלי" היא אמרה לו. הוא הרים גבה והשתהה לנוכח התשובה. "פגישה ?" הוא שאל. "כן", ענתה, והוא דמיין אותה מחייכת קלות, "בקצב החיים שלנו אנחנו צריכים לקבוע פגישה אחרת נאבד אחד את השני". "הרבה זמן את מחכה" הוא שאל. "הוא מאחר...", ענתה באכזבה, "אז בינתיים אני פה..." הם החלו לשוחח והזמן חלף לו מבלי משים. "אני חושבת שהוא כבר לא יגיע לפגישה שלנו, אז אני אפרוש לי למיטתי" היא אמרה. "טוב", ענה לה, "אשמח להמשיך לשוחח איתך אם אפשר" "אפשר גם אפשר", כתבה לו ונעלמה מהצ´ט... הוא חיכה לה בקוצר רוח למחרת והיא לא אכזבה. כך החלו מדברים מדי יום...צוללים להם לשיחות הנפש ומתנתקים להם מהעולם. לאט לאט החלו מתאהבים אחד בשני, מבלי שתכננו זאת, מבלי שרצו. הדרך משם למכשיר הטלפון היה קצר. היו מדברים בכל הזדמנות שהיתה להם. הכי אהבו לשוחח ביום שישי אחר הצהריים, שניהם מתכסים להם מתחת לשמיכת הפוך, כל אחד בביתו, ומשוחחים...סוגרים שבוע...מחכים אחד לשני בתחילת השבוע החדש. "רוצה תמונה שלי ?" היא שאלה יום אחד, והוא ענה "בודאי, גם אשלח לך את שלי"... הוא חיכה במתח עד שהתמונה הגיעה אליו ופתח אותה בחשש מה... החשש התפוגג מהר... היא היתה מדהימה...יפה...עם עיניים רכות וחיוך כובש. בשיחות שלהם היא תיארה את עצמה כפשוטת מראה אבל היא היתה פשוט מדהימה. בלחיצת כפתור אחת הוא שם את תמונתה כרקע על מסך המחשב שלו. "את איתי עד שאני הולך לישון, ואת איתי ברגע שאני מתעורר" הוא אמר לה. הימים חלפו להם והבלתי נמנע סופו היה להגיע.... "בואי נפגש" אמר לה, "איפה שתגידי ומתי שתגידי..." היא הסכימה. הוא ראה אותה חוצה את הכביש ובאה לכיוונו, הרי ידע איך היא נראית, הוא רק לא ידע שהתמונה עוד עשתה לה עוול. הרגע הראשון של הפגישה, לחיצת היד ההססנית, החיוך הראשון - הוא לא ישכח אותם לעולם... ישבו בבית קפה קטן, ישבו והביטו אחד בשני...חיוכים מבוישים, כאילו היו שוב בני 16. כמו בוירטואל גם כאן השיחה קלחה לה, דיברו ודיברו ודיברו, הזמן חלף לו עד שאמרה לו שהיא חייבת לחזור לעבודתה, "אמרתי להם שאני יורדת לרבע שעה ואנחנו כאן כבר למעלה משעה...בוא, אלווה אותך לחניה" היא סיימה. הלכו שניהם יחדיו עד למכוניתו. הביטו אחד לשני בעיניים. הוא לקח את ידיה ואחז בהן. היא חיזקה את אחיזתה בשלו. לא רצו להפרד...לא יכלו להפרד. נשיקה עדינה והיא התרחקה מהמקום. הוא המשיך לעמוד וצפה בה הולכת. שניה לפני שהיא נעלמה מעבר לפינה היא הסתובבה, הביטה בו וחייכה. זו היתה אהבה. הם המשיכו לדבר...המשיכו להתקרב אחד אל השני...לא גוף אל גוף אלא נפש אל נפש. הוא היה שר לה שירי אהבה והיא היתה לוחשת לו "אני אוהבת אותך"... הוא היה מאוהב... הוא ידע שהמצב הוא בלתי אפשרי, אבל מי לעזאזל חושב בהגיון שהוא מאוהב ?
"אני מחכה לפגישה עם בעלי" היא אמרה לו. הוא הרים גבה והשתהה לנוכח התשובה. "פגישה ?" הוא שאל. "כן", ענתה, והוא דמיין אותה מחייכת קלות, "בקצב החיים שלנו אנחנו צריכים לקבוע פגישה אחרת נאבד אחד את השני". "הרבה זמן את מחכה" הוא שאל. "הוא מאחר...", ענתה באכזבה, "אז בינתיים אני פה..." הם החלו לשוחח והזמן חלף לו מבלי משים. "אני חושבת שהוא כבר לא יגיע לפגישה שלנו, אז אני אפרוש לי למיטתי" היא אמרה. "טוב", ענה לה, "אשמח להמשיך לשוחח איתך אם אפשר" "אפשר גם אפשר", כתבה לו ונעלמה מהצ´ט... הוא חיכה לה בקוצר רוח למחרת והיא לא אכזבה. כך החלו מדברים מדי יום...צוללים להם לשיחות הנפש ומתנתקים להם מהעולם. לאט לאט החלו מתאהבים אחד בשני, מבלי שתכננו זאת, מבלי שרצו. הדרך משם למכשיר הטלפון היה קצר. היו מדברים בכל הזדמנות שהיתה להם. הכי אהבו לשוחח ביום שישי אחר הצהריים, שניהם מתכסים להם מתחת לשמיכת הפוך, כל אחד בביתו, ומשוחחים...סוגרים שבוע...מחכים אחד לשני בתחילת השבוע החדש. "רוצה תמונה שלי ?" היא שאלה יום אחד, והוא ענה "בודאי, גם אשלח לך את שלי"... הוא חיכה במתח עד שהתמונה הגיעה אליו ופתח אותה בחשש מה... החשש התפוגג מהר... היא היתה מדהימה...יפה...עם עיניים רכות וחיוך כובש. בשיחות שלהם היא תיארה את עצמה כפשוטת מראה אבל היא היתה פשוט מדהימה. בלחיצת כפתור אחת הוא שם את תמונתה כרקע על מסך המחשב שלו. "את איתי עד שאני הולך לישון, ואת איתי ברגע שאני מתעורר" הוא אמר לה. הימים חלפו להם והבלתי נמנע סופו היה להגיע.... "בואי נפגש" אמר לה, "איפה שתגידי ומתי שתגידי..." היא הסכימה. הוא ראה אותה חוצה את הכביש ובאה לכיוונו, הרי ידע איך היא נראית, הוא רק לא ידע שהתמונה עוד עשתה לה עוול. הרגע הראשון של הפגישה, לחיצת היד ההססנית, החיוך הראשון - הוא לא ישכח אותם לעולם... ישבו בבית קפה קטן, ישבו והביטו אחד בשני...חיוכים מבוישים, כאילו היו שוב בני 16. כמו בוירטואל גם כאן השיחה קלחה לה, דיברו ודיברו ודיברו, הזמן חלף לו עד שאמרה לו שהיא חייבת לחזור לעבודתה, "אמרתי להם שאני יורדת לרבע שעה ואנחנו כאן כבר למעלה משעה...בוא, אלווה אותך לחניה" היא סיימה. הלכו שניהם יחדיו עד למכוניתו. הביטו אחד לשני בעיניים. הוא לקח את ידיה ואחז בהן. היא חיזקה את אחיזתה בשלו. לא רצו להפרד...לא יכלו להפרד. נשיקה עדינה והיא התרחקה מהמקום. הוא המשיך לעמוד וצפה בה הולכת. שניה לפני שהיא נעלמה מעבר לפינה היא הסתובבה, הביטה בו וחייכה. זו היתה אהבה. הם המשיכו לדבר...המשיכו להתקרב אחד אל השני...לא גוף אל גוף אלא נפש אל נפש. הוא היה שר לה שירי אהבה והיא היתה לוחשת לו "אני אוהבת אותך"... הוא היה מאוהב... הוא ידע שהמצב הוא בלתי אפשרי, אבל מי לעזאזל חושב בהגיון שהוא מאוהב ?
אפ´חד .
