מרתה, אני חושבת שלמדת בילדותך שאת והקיום שלך
הם מושא לכעס ותוקפנות (אפילו רצחנית. מכות רצח). הילדה הקטנה הפנימה זאת. אח"כ, כשהשמנת, ההרגשה הזאת לגבי עצמך לבשה את הצורה של "אני כ"כ מכוערת..."
 
אם נכון מה שאמרתי, הרי שמה שקרה לך מזעזע, מקומם, מצב שהדעת אינה סובלת.
נדמה לי שאת לא בקשר עם הילדה הקטנה שבתוכך. רק הפגיעה שבה מדברת, מתוך המעמקים, מנהלת את חייך. האם מיהרת מדי לסלוח? להבין? בשם הילדה הקטנה שבפנים, אני מבקשת: תקשיבי לה.
