פאנפיק קטן
הפרק האחרון של דוסון קריק אכזב לא מעט אנשים, ולמרות שבמידה מסויימת למדתי לקבל ולהכיר בטוב שיש בו, תמיד תהיתי אם אפשר היה לעשות את זה טוב יותר. אני כמובן לא טוען שהצלחתי. אני לא יודע לכתוב, ובטח שלא תסריטים, ומהסיבה הזו תמיד שנאתי פאנפיקים כי הם תמיד יחווירו אל מול הדבר האמיתי. אבל כשחשבתי על איך הסוף צריך להראות תמיד היתה לי איזושהי תמונה, גם אם היא לא סוף אידיאלי. כמה סייגים: זה כתוב רע, אפילו בשביל הסטנדרטים של העונות המאוחרות. זה לא פרק, אני אפילו לא קרוב מכדי להיות מוכשר מספיק כדי לכתוב פרק שלם. וזה בעצם, פחות או יותר, פואנטה אחת פשוטה ובנאלית (שדי שקופה מהשורה הראשונה). ובכל זאת, הנה זה: [מבט מבחוץ על בית לירי, המצלמה עוברת לתוך החדר שמתגלה כריק לחלוטין, אישה נכנסת לפתע] מתווכת: החדר הזה יכול לשמש כחדר אורחים או כחדר לילד, כמו שאתם רואים החלון משקיף הישר לנחל... [אחרי האישה נכנסים גבר, אישה ונער כבן 14] וויד: אני לא מתכוון לגור פה, בית ליד הנחל? כדי שאני אוכל לחתור לבי"ס? אני לא דמות ב"בית קטן בערבה" האמא: וויד, אנחנו רק מסתכלים, חוץ מזה, מה בדיוק הבעיה? רוב הנערים היו דווקא שמחים לגור פה וויד: באמצע שומקום? לא תודה, אני מעדיף להיות במקום שהציבליזציה לא פסחה עליו המתווכת: אולי יעניין אותך לדעת שהבמאי המפורסם, דוסון לירי, גר בחדר הזה בדיוק בעבר. האבא: נו? אתה אוהב קולנוע, לא? תוכל לספר את זה לחברים שלך... וויד: חשבתי שאנחנו רק מסתכלים, לא? וחוץ מזה אף פעם לא התלהבתי ממנו, סתם אחד שמתלהב יותר מדי ממודעות עצמית. האמא: או וויד, רק תסתכל על הנוף הזה! [שלושתם מסתכלים דרך החלון, ורואים סירת משוטים שעוגנת בחוף וממנה יוצאת נערה צעירה וברונטית] וויד: אולי אם נביא לפה סולם... [נעימת הפתיחה] [אולם אירועים, הרבה אנשים בלבוש רשמי וחגיגי, אווירה חגיגית כשעולה אישה כבת 50 לבמה והיא מכה בכוסה עם הכפית] אישה: אם אפשר לקבל את תשומת לבכם? [הקהל משתתק] אישה: תודה. קשה למצוא מילים לאירוע שכזה, נדמה שהכל כבר נאמר לפני 25 ו50 שנה, ובכל זאת, אני חייבת לברך את אחי היקר שוב על שמצא כזו וכזה אושר. אני זוכרת לפני 25 שנה, כשישבתי פה ובירכתי, אך לא הבנתי את המשמעות האמיתית של למצוא מישהו שהוא באמת שותף אמיתי לחיים, מישהו שיעשה לך משהו בלב גם בפעם המיליון שתקום לידו במיטה, מישהו שלא תוכל לדמיין את חייך בלדעיו. היום יש לי את פיטר, ואני מבינה מה אתם חשים אחד כלפי השני. אז הנה לחיי הזוג המאושר, ומי ייתן שתזכו לעוד 50 שנות אושר! לחיים! הקהל: לחיים! [עוברים לדוסון, גבר כבן 70, ולידה אשה מבוגרת בסביבות אותו גיל] דוסון: תודה לילי, זה היה מרגש. כריסטין: כן, ממש נגעת לליבנו. לילי: תודה, אני עדיין מתקשה להאמין לכמות האנשים שהגיעו. דוסון: כן... [דוסון מסתכל סביב, ופתאום מבחין באישה מבוגרת שעומדת ליד הכניסה ומבטו הופך להיות מבט של הלם] דוסון: סלחו לי לרגע... [דוסון ניגש לאישה] דוסון: תגידי לי שאני הוזה... ג'ואי: חשבתי להכנס דרך החלון, אבל בגילי כבר קשה לטפס על סולמות... דוסון: ג'ואי! זה באמת את! וואוו, כמה זמן עבר? 20-30 שנה? ג'ואי: משהו כזה. דוסון: מה שלומך? איך בכלל הגעת לכאן? כלומר, אני מאושר שהגעת, אבל איך? ג'ואי: אתה יכול להודות לאלכס על זה, מסתבר שהוא ולילי עדיין בקשר, וכששמעתי שאתה וקריסטין חוגגים 50 שנות נישואין, רציתי לבוא ולברך אתכם. דוסון: תודה. אתה רוצה לבוא אלינו לשולחן? יש לנו הרבה מה להשלים. ג'ואי: למה לא? הרבה זמן לא ראיתי את קריסטין דוסון: כן... [הם מתיישבים בשולחן מרכזי עם קריסטין ועוד מספר אנשים] דוסון: קריסטי, את זוכרת את ג'ואי? קריסטין: אני מצטערת... דוסון: אפילו לא מהחתונה? קריסטין: יקירי, חלף הרבה זמן... ג'ואי: אין על מה להתנצל, באמת עבר המון זמן. דוסון: טוב, בכל מקרה קריסטי, זו ג'ואי, ה.... איך להגדיר אותך ג'ואי? ג'ואי: ידידה טובה. דוסון: כן, ידידה טובה. קריסטין: נעים להכיר, ג'ואי. שוב. [ג'ואי מחייכת חיוך חצי נבוך] דוסון: ג'ואי את קריסטין את מכירה, וזהו סטיבן, אשתו, שרה, וזו סמנתה הקטנה. סמנתה: סמי! דוסון: [מחייך] סמי... ג'ואי: נעים להכיר. דוסון: נו ג'ואי, מה שלום פייסי והילדים? [מבטה של ג'ואי נהיה עצוב ומעט קודר] ג'ואי: אני ופייסי כבר לא ביחד. דוסון: סליחה ג'ואי, אני מצטער לשמוע. ג'ואי: זה בסדר. [ג'ואי כאילו מנסה לנער את האווירה העצובה הפתאומית, ועוטה על עצמה חיוך מאולץ]. מה איתך? מה שלום סטיבן והנכדים? דוסון: תענוג, אני רק מצטער שאני יכול לבלות יותר זמן איתם. ג'ואי: ואתה לא מתגעגע לעבוד? דוסון: קצת, אבל את יודעת, אם הפרוייקט המתאים יופיע... ג'ואי: לא נראה שאי פעם באמת תפרוש דוסון: [צוחק] כן, אני מניח שזה נכון... קריסטין: אז מאיפה בדיוק אתם מכירים? לילי: או, שני אלה הולכים הרבה אחורה, מה זה? 60 שנה? ג'ואי: משהו כזה... קריסטין: הרבה היסטוריה, הא? דוסון: כן... [מחייך לעבר ג'ואי, שמחייכת בתגובה] [שתיקה מביכה משתררת, שאותה לילי קוטעת] לילי: צר לי להפריע לאיחוד המרגש, אבל דוסון, אני חושבת שהגיע הזמן שלך לנאום. דוסון: את צודקת, תסלחי לי? [ג'ואי חצי מחייכת בהסכמה, אך חיוכה הופך נבוך כשהיא שומעת את קריסטין] קריסטין: ודאי יקירי. [על הבמה] דוסון: 50 שנה, מה אפשר לומר? אחרי קריירה שלמה בעשיית סרטים זה די קשה לכתוב נאומים. אחרי כל פסקה אתה חושש שמא משתחל לנאומך איזה משפט מקומדיה רומנטית דלוחה שראית פעם, או גרוע מכך, ביימת. מצד שני, זה לא ממש משנה, תמיד חשבתי על עצמי כרומנטיקן ואני מניח שאני סוג של דמות מאותם סרטים, ואני שמח להיות. קריסטין, הגעת לחיי כשפקפתי באהבה, ברומנטיקה, כשפקפקתי בעצמי. הראת לי שאהבה יכולה להיות כ"כ פשוטה, ועל זה אהיה תמיד אסיר תודה לך. אני יודע שבזמנו עברנו זמנים קשים, אבל אני מרגיש כעת כאילו אני אוהב אותך יותר מאי פעם. לא אומר שחיי החלו לפני 50 שנה, אך הפרק המוצלח שבהם בהחלט כן, פרק שלא הייתי יכול לביים טוב יותר אף אם היה סרט. אז בקיצור, יקירתי, אני אוהב אותך, ואני מודה כל יום לאלוהים שקיבלנו את הסוף הטוב. לחיים! [על רקע הנאום מבט של עצב קל עולה בעיניה של ג'ואי, רואים אותה ממלמלת משהו בהרמת הכוסית וקמה לכיוון היציאה, דוסון מבחין בה, וממהר לכיוונה] דוסון: ג'ואי! עצרי! בגילי, ודאי שאיני יכול לרדוף אחרייך... [ג'ואי נעצרת] דוסון: לאן את הולכת? ג'ואי: אני באמת מוכרחת ללכת, רק רציתי לקפוץ ולאחל לך מזל טוב. דוסון: ג'ואי, את לא יכולה ללכת, רק הגעת, יש לנו המון דברים לדבר עליהם. ג'ואי: לא, נראה לי שזו היתה טעות. אולי היה עדיף להשאיר את הדברים כמו שהם. דוסון: אולי את צודקת. ג'ואי: [די מופתעת, אך מנסה להתעשת בזריזות] שלום, דוסון. דוסון: שלום ג'ואי. [דוסון חוזר לשולחן] סמנתה: סבא, לאן האישה הנחמדה הלכה? דוסון: אני לא יודע, מתוקה, אני לא יודע...
הפרק האחרון של דוסון קריק אכזב לא מעט אנשים, ולמרות שבמידה מסויימת למדתי לקבל ולהכיר בטוב שיש בו, תמיד תהיתי אם אפשר היה לעשות את זה טוב יותר. אני כמובן לא טוען שהצלחתי. אני לא יודע לכתוב, ובטח שלא תסריטים, ומהסיבה הזו תמיד שנאתי פאנפיקים כי הם תמיד יחווירו אל מול הדבר האמיתי. אבל כשחשבתי על איך הסוף צריך להראות תמיד היתה לי איזושהי תמונה, גם אם היא לא סוף אידיאלי. כמה סייגים: זה כתוב רע, אפילו בשביל הסטנדרטים של העונות המאוחרות. זה לא פרק, אני אפילו לא קרוב מכדי להיות מוכשר מספיק כדי לכתוב פרק שלם. וזה בעצם, פחות או יותר, פואנטה אחת פשוטה ובנאלית (שדי שקופה מהשורה הראשונה). ובכל זאת, הנה זה: [מבט מבחוץ על בית לירי, המצלמה עוברת לתוך החדר שמתגלה כריק לחלוטין, אישה נכנסת לפתע] מתווכת: החדר הזה יכול לשמש כחדר אורחים או כחדר לילד, כמו שאתם רואים החלון משקיף הישר לנחל... [אחרי האישה נכנסים גבר, אישה ונער כבן 14] וויד: אני לא מתכוון לגור פה, בית ליד הנחל? כדי שאני אוכל לחתור לבי"ס? אני לא דמות ב"בית קטן בערבה" האמא: וויד, אנחנו רק מסתכלים, חוץ מזה, מה בדיוק הבעיה? רוב הנערים היו דווקא שמחים לגור פה וויד: באמצע שומקום? לא תודה, אני מעדיף להיות במקום שהציבליזציה לא פסחה עליו המתווכת: אולי יעניין אותך לדעת שהבמאי המפורסם, דוסון לירי, גר בחדר הזה בדיוק בעבר. האבא: נו? אתה אוהב קולנוע, לא? תוכל לספר את זה לחברים שלך... וויד: חשבתי שאנחנו רק מסתכלים, לא? וחוץ מזה אף פעם לא התלהבתי ממנו, סתם אחד שמתלהב יותר מדי ממודעות עצמית. האמא: או וויד, רק תסתכל על הנוף הזה! [שלושתם מסתכלים דרך החלון, ורואים סירת משוטים שעוגנת בחוף וממנה יוצאת נערה צעירה וברונטית] וויד: אולי אם נביא לפה סולם... [נעימת הפתיחה] [אולם אירועים, הרבה אנשים בלבוש רשמי וחגיגי, אווירה חגיגית כשעולה אישה כבת 50 לבמה והיא מכה בכוסה עם הכפית] אישה: אם אפשר לקבל את תשומת לבכם? [הקהל משתתק] אישה: תודה. קשה למצוא מילים לאירוע שכזה, נדמה שהכל כבר נאמר לפני 25 ו50 שנה, ובכל זאת, אני חייבת לברך את אחי היקר שוב על שמצא כזו וכזה אושר. אני זוכרת לפני 25 שנה, כשישבתי פה ובירכתי, אך לא הבנתי את המשמעות האמיתית של למצוא מישהו שהוא באמת שותף אמיתי לחיים, מישהו שיעשה לך משהו בלב גם בפעם המיליון שתקום לידו במיטה, מישהו שלא תוכל לדמיין את חייך בלדעיו. היום יש לי את פיטר, ואני מבינה מה אתם חשים אחד כלפי השני. אז הנה לחיי הזוג המאושר, ומי ייתן שתזכו לעוד 50 שנות אושר! לחיים! הקהל: לחיים! [עוברים לדוסון, גבר כבן 70, ולידה אשה מבוגרת בסביבות אותו גיל] דוסון: תודה לילי, זה היה מרגש. כריסטין: כן, ממש נגעת לליבנו. לילי: תודה, אני עדיין מתקשה להאמין לכמות האנשים שהגיעו. דוסון: כן... [דוסון מסתכל סביב, ופתאום מבחין באישה מבוגרת שעומדת ליד הכניסה ומבטו הופך להיות מבט של הלם] דוסון: סלחו לי לרגע... [דוסון ניגש לאישה] דוסון: תגידי לי שאני הוזה... ג'ואי: חשבתי להכנס דרך החלון, אבל בגילי כבר קשה לטפס על סולמות... דוסון: ג'ואי! זה באמת את! וואוו, כמה זמן עבר? 20-30 שנה? ג'ואי: משהו כזה. דוסון: מה שלומך? איך בכלל הגעת לכאן? כלומר, אני מאושר שהגעת, אבל איך? ג'ואי: אתה יכול להודות לאלכס על זה, מסתבר שהוא ולילי עדיין בקשר, וכששמעתי שאתה וקריסטין חוגגים 50 שנות נישואין, רציתי לבוא ולברך אתכם. דוסון: תודה. אתה רוצה לבוא אלינו לשולחן? יש לנו הרבה מה להשלים. ג'ואי: למה לא? הרבה זמן לא ראיתי את קריסטין דוסון: כן... [הם מתיישבים בשולחן מרכזי עם קריסטין ועוד מספר אנשים] דוסון: קריסטי, את זוכרת את ג'ואי? קריסטין: אני מצטערת... דוסון: אפילו לא מהחתונה? קריסטין: יקירי, חלף הרבה זמן... ג'ואי: אין על מה להתנצל, באמת עבר המון זמן. דוסון: טוב, בכל מקרה קריסטי, זו ג'ואי, ה.... איך להגדיר אותך ג'ואי? ג'ואי: ידידה טובה. דוסון: כן, ידידה טובה. קריסטין: נעים להכיר, ג'ואי. שוב. [ג'ואי מחייכת חיוך חצי נבוך] דוסון: ג'ואי את קריסטין את מכירה, וזהו סטיבן, אשתו, שרה, וזו סמנתה הקטנה. סמנתה: סמי! דוסון: [מחייך] סמי... ג'ואי: נעים להכיר. דוסון: נו ג'ואי, מה שלום פייסי והילדים? [מבטה של ג'ואי נהיה עצוב ומעט קודר] ג'ואי: אני ופייסי כבר לא ביחד. דוסון: סליחה ג'ואי, אני מצטער לשמוע. ג'ואי: זה בסדר. [ג'ואי כאילו מנסה לנער את האווירה העצובה הפתאומית, ועוטה על עצמה חיוך מאולץ]. מה איתך? מה שלום סטיבן והנכדים? דוסון: תענוג, אני רק מצטער שאני יכול לבלות יותר זמן איתם. ג'ואי: ואתה לא מתגעגע לעבוד? דוסון: קצת, אבל את יודעת, אם הפרוייקט המתאים יופיע... ג'ואי: לא נראה שאי פעם באמת תפרוש דוסון: [צוחק] כן, אני מניח שזה נכון... קריסטין: אז מאיפה בדיוק אתם מכירים? לילי: או, שני אלה הולכים הרבה אחורה, מה זה? 60 שנה? ג'ואי: משהו כזה... קריסטין: הרבה היסטוריה, הא? דוסון: כן... [מחייך לעבר ג'ואי, שמחייכת בתגובה] [שתיקה מביכה משתררת, שאותה לילי קוטעת] לילי: צר לי להפריע לאיחוד המרגש, אבל דוסון, אני חושבת שהגיע הזמן שלך לנאום. דוסון: את צודקת, תסלחי לי? [ג'ואי חצי מחייכת בהסכמה, אך חיוכה הופך נבוך כשהיא שומעת את קריסטין] קריסטין: ודאי יקירי. [על הבמה] דוסון: 50 שנה, מה אפשר לומר? אחרי קריירה שלמה בעשיית סרטים זה די קשה לכתוב נאומים. אחרי כל פסקה אתה חושש שמא משתחל לנאומך איזה משפט מקומדיה רומנטית דלוחה שראית פעם, או גרוע מכך, ביימת. מצד שני, זה לא ממש משנה, תמיד חשבתי על עצמי כרומנטיקן ואני מניח שאני סוג של דמות מאותם סרטים, ואני שמח להיות. קריסטין, הגעת לחיי כשפקפתי באהבה, ברומנטיקה, כשפקפקתי בעצמי. הראת לי שאהבה יכולה להיות כ"כ פשוטה, ועל זה אהיה תמיד אסיר תודה לך. אני יודע שבזמנו עברנו זמנים קשים, אבל אני מרגיש כעת כאילו אני אוהב אותך יותר מאי פעם. לא אומר שחיי החלו לפני 50 שנה, אך הפרק המוצלח שבהם בהחלט כן, פרק שלא הייתי יכול לביים טוב יותר אף אם היה סרט. אז בקיצור, יקירתי, אני אוהב אותך, ואני מודה כל יום לאלוהים שקיבלנו את הסוף הטוב. לחיים! [על רקע הנאום מבט של עצב קל עולה בעיניה של ג'ואי, רואים אותה ממלמלת משהו בהרמת הכוסית וקמה לכיוון היציאה, דוסון מבחין בה, וממהר לכיוונה] דוסון: ג'ואי! עצרי! בגילי, ודאי שאיני יכול לרדוף אחרייך... [ג'ואי נעצרת] דוסון: לאן את הולכת? ג'ואי: אני באמת מוכרחת ללכת, רק רציתי לקפוץ ולאחל לך מזל טוב. דוסון: ג'ואי, את לא יכולה ללכת, רק הגעת, יש לנו המון דברים לדבר עליהם. ג'ואי: לא, נראה לי שזו היתה טעות. אולי היה עדיף להשאיר את הדברים כמו שהם. דוסון: אולי את צודקת. ג'ואי: [די מופתעת, אך מנסה להתעשת בזריזות] שלום, דוסון. דוסון: שלום ג'ואי. [דוסון חוזר לשולחן] סמנתה: סבא, לאן האישה הנחמדה הלכה? דוסון: אני לא יודע, מתוקה, אני לא יודע...
