ולא בקובץ.
פיטה פתח את דלת התנור ושאף לקרבו את ריח הלחם. הוא שלף אותו מהתנור בידיים מיומנות והניח אותו על השולחן. הוא ידע את הזמן המדויק שלוקח לכל כיכר להתקרר במידה מתאימה לאכילה, כך שתהיה קרה מספיק כדי לא לגרום לכוויות אבל חמה מספיק כדי להחיות את הגוף והנפש. הוריו אף פעם לא הרשו לו לאכול את הכיכרות הטריות. הוא נאלץ לעבוד עם אביו בלילות, לפני שהיה הולך לבית הספר, לסדר אותן בשורה ישרה ליד דלת המאפייה ולראות אנשים זרים קונים אותן. הוא היה אוכל לחם בן שלושה ימים, עבש, ישן, שרוף, דחוי. רק בימי ההולדת שלו הורשה פיטה לאכול כיכר לחם טרייה שנאפתה במיוחד בשבילו. לפעמים היה אביו מוסיף פרצוף מחייך מסומסום. כך הוא הרגיש לגבי קטניס. היא כל כך קרובה אליו, תמיד בהישג ידו, אבל הוא אף פעם לא יכול לקחת אותה אליו. לא באמת. בזירה הוא האמין בכל לבו שהיא שלו, והחלום התפוגג באותה מהירות שבה הוא התחיל. לפעמים הוא רואה אותה מחלון חדרו, חוצה את הרחוב בכפר המנצחים לעבר הגדר, וזה ברור כשמש מה היא עושה שם ביערות, עם גייל. חולקים סודות ורודפים אחרי סנאים. פיטה לא שנא את גייל; הוא קינא בו. על הזמן שהוא מבלה עם קטניס. על העובדה שמה שהיא מרגישה כלפיו הוא אמיתי. על כך שאין לו מושג בעצם מה הם עושים יחד, כי הקפיטול לא מקרין אותו מול כל האומה. פיטה התיישב ובחן את הרגל המלאכותית שלו. הכאב שוב מציק לו. לאחר הקטיעה המנתח הסביר לו שהוא יחוש כאב, כנראה לשארית חייו. הוא הציע לו מורפלינג כדי להתמודד עם הכאב, אך פיטה סירב. לאחר היכרות קצרה עם היימיטץ', הוא הבין שלמנצח במשחקי הרעב כדאי להתרחק מכל דבר שאמור להפיג כאב. שהמורפלינג יעזור לו קצת יותר מדי. מאז, למרות שלמד לעמוד, ללכת ואפילו לרוץ עם הרגל התותבת, הכאב לא מרפה, כמעט כאילו מישהו דורך עליו באופן מתמיד. הוא לעולם לא יספר זאת לקטניס, כמובן. היא תיקח את זה בצורה הרבה יותר קשה מהדרוש. פיטה בצע חתיכה עבה מהלחם והכניס את כולה לתוך פיו. אם אפי הייתה רואה את זה היא כנראה הייתה זועקת באימה. אבל הוא לבד עכשיו, לגמרי לבד. הוא בצע חתיכה נוספת לדרך, לקח קופסת עוגיות והתחיל לצלוע לעבר ביתה של קטניס. הוא עדיין כעס על העמדת הפנים שלה, אבל כל יום בלעדיה נראה כיום מבוזבז. לאחר פחות מחמש דקות פיטה כבר נקש על דלתה. פרים פתחה את הדלת. “פיטה!” היא חייכה אליו בלבביות. “היי, פרים. קטניס בבית?” “לא, היא יצאה בבוקר ועדיין לא חזרה. היא אמרה שהיא יוצאת לקנות אוכל.” “אה...” פיטה היה חסר מילים לרגע. כמובן, היא לא שם. הוא תהה אם היא בכלל מסוגלת מבחינה פיזית להישאר במקום אחד למשך יותר מחמש דקות. “אתה רוצה שאני אמסור לה משהו?” פרים הבחינה במבוכה שלו ובקופסה שבידו וניסתה לעזור, כמו תמיד. “כן, תודה. אפיתי את העוגיות האלה בשבילכן... אני מקווה שתיהנו מהן,” הוא אמר במהירות, נתן לה את הקופסה כאילו היא ממולכדת ומיהר לחזור. האדמה הייתה מכוסה בשלג. פיטה שקע במחשבות והרגל התותבת שלו החליקה. הוא נפל על פניו, מרגיש את הקור בכל גופו. “פיטה! אתה בסדר?” הוא שמע את קולה וחשב לרגע שהוא מדמיין. ואז היא רצה לקראתו, שק מלא במצרכים על כתפה. היא הניחה אותו בצד ועזרה לפיטה לעמוד שוב על רגליו. “תודה,” הוא אמר במבוכה קלה. למרות שקטניס ראתה אותו במצב הרבה יותר גרוע, פיטה עדיין העדיף להיראות במיטבו. בכל פעם שהוא איתה הוא שם לב שהכאב ברגלו עובר, אבל עם זאת, הרבה יותר קשה לו לעמוד. “טוב לראות אותך,” היא אומרת לאחר רגע קצר של שתיקה. “גם אותך. השארתי עוגיות אצל פרים בשבילך. הרבה זמן לא ראיתי אותך במאפייה, אז חשבתי שאת מתגעגעת למתיקות,” הוא אמר במבוכה. “תודה, פיטה, לא היית צריך,” היא מחייכת, ובלי לשים לב, פיטה מחייך מאוזן לאוזן. “את יכולה תמיד לבוא לקחת עוד, אני אשמור לך כל דבר שתרצי. על חשבון הבית.” כעת כשפיטה עמד באופן יציב על רגליו, קטניס התרחקה ממנו מעט והניפה את השק שוב. “תודה, באמת,” היא אומרת ופונה לכיוון ביתה. פיטה נאנח עמוקות וחוזר אל המאפיה, מייחל שהיא הייתה שוב לצידו, ומתחיל להרגיש שוב את כאב הפאנטום ברגלו, חזק ובלתי מתפשר. חוזר אל החיים בלעדיה. ** כשקטניס תסגור את דלת חדרה מאחוריה עם ערמה ענקית של עוגיות מזוגגות בקפידה, היא לא תוכל אלא לחשוב, פיטה מתנהג בצורה כל כך מרוחקת. עד כמה הוא בטח שונא אותי... האם הוא אי פעם יקבל אותי בחזרה? סוף
רצוי לקרוא בקובץ.
