פאזל דורש בהירות
דרושה לי בהירות.
מצד אחד יש בי כל הזמן אי שביעות רצון על כך שאין אף נושא שמעניין אותה בעולם הזה, אין תחביב אחד שהיא אוהבת, ואין לה אפילו חברה אחת או מערכת יחסים חברית. (גם בבנות זוג של חברים שלי היא לא משקיעה ביחסים והן נוטשות). אני לא חושב שהיא עשתה משהו למען מישהו (כולל בי) אי פעם בחייה.
העניין העיקרי שלה הוא עבודה (וסיפורי עבודה) או טלויזיה (מנוחה פסיבית מהעבודה).
כאדם מלא תשוקה, אופטימיות, חברים, תחביבים ואינסוף סקרנות ולמידה, זה גורם לי תחושת שעמום והרגשה כאילו אני מצמצם את עצמי כדי לשמור על היחסים בטוב.
מצד שני כשהיא איתי אנחנו יכולים להעביר ערבים שלמים באינטימיות, בחיבה, בהתקרבות (מול הטלויזיה) ובסקס (מדהים) שמזכירים יותר זוג מאוהב בשנתו הראשונה מאשר יחסים אחרי 17 שנות נישואים (+3 ילדים).
יש לה חבר קולגה בעבודה עם יחסים קרובים. הם יומיום ביחד כולל שיחות בערבים. מדי פעם היא מספרת "הוא אמר .. אמרתי לו ..., ישבנו במשרד לבד ..., התלחשנו בחדר מדרגות כדי שלא ישמעו ... אני צריכה להתקשר אליו עוד מעט ...".
פעם הייתי נורא נלחץ ומקנא. כיום אני מצליח להסתכל "מהצד" ומנסה להבין מה היא רוצה? למה היא מספרת לי על ה"התקרבות" ביניהם, על הרינונים שיש עליהם בעבודה.
האם היא רוצה שאקנא?
האם זה הפוך על הפוך, כלומר יש שם משהו יותר מידידות אבל בצורה כזו זה מוסתר טוב יותר?
האם היא צריכה תשומת לב? (פעם היא אמרה "יכול להיות נחמד ידיד הומו. ככה אפשר להתחבק בלי שיסתכלו ויחשדו").
או שאולי היא (בת 44) בתקופה טבעית בחיים שבה רוצים את הריגוש של הליכה על הקצה?
מה שלי הכי נראה זה שהיא רוצה לחוש שוב את תחושת המסוגלות הנשית? (לפני מספר שנים היא נעלבה מכך שאמרתי שאני כ"כ מאמין בה שגם אם אראה אותה במיטה עם מישהו אחשוב שהוא קרוב משפחה, "רציתי שתדע שאני כן מסוגלת").
מכיוון שלפחות בתקופה האחרונה אני מחזר, מביע אהבה, מפרגן, ו"מאהב מדהים" (לדבריה) אני לא מצליח להבין מה קורה כאן.
אני חש בוז/בושה כלפי ההתנהגות הזולה של ההתלחשויות, שיחות הטלפון היומיומיות עם הידיד (לצורך השוואה - איתי אין בכלל שיחות טלפון במשך היום, עד שמגיעים הביתה) והרינונים עליהם בעבודה (יתכן שהרינונים דווקא מחזקים בה את תחושת המסוגלות).
אני חש שיש כאן פאזל לא ברור.
אשמח לבהירות.
דרושה לי בהירות.
מצד אחד יש בי כל הזמן אי שביעות רצון על כך שאין אף נושא שמעניין אותה בעולם הזה, אין תחביב אחד שהיא אוהבת, ואין לה אפילו חברה אחת או מערכת יחסים חברית. (גם בבנות זוג של חברים שלי היא לא משקיעה ביחסים והן נוטשות). אני לא חושב שהיא עשתה משהו למען מישהו (כולל בי) אי פעם בחייה.
העניין העיקרי שלה הוא עבודה (וסיפורי עבודה) או טלויזיה (מנוחה פסיבית מהעבודה).
כאדם מלא תשוקה, אופטימיות, חברים, תחביבים ואינסוף סקרנות ולמידה, זה גורם לי תחושת שעמום והרגשה כאילו אני מצמצם את עצמי כדי לשמור על היחסים בטוב.
מצד שני כשהיא איתי אנחנו יכולים להעביר ערבים שלמים באינטימיות, בחיבה, בהתקרבות (מול הטלויזיה) ובסקס (מדהים) שמזכירים יותר זוג מאוהב בשנתו הראשונה מאשר יחסים אחרי 17 שנות נישואים (+3 ילדים).
יש לה חבר קולגה בעבודה עם יחסים קרובים. הם יומיום ביחד כולל שיחות בערבים. מדי פעם היא מספרת "הוא אמר .. אמרתי לו ..., ישבנו במשרד לבד ..., התלחשנו בחדר מדרגות כדי שלא ישמעו ... אני צריכה להתקשר אליו עוד מעט ...".
פעם הייתי נורא נלחץ ומקנא. כיום אני מצליח להסתכל "מהצד" ומנסה להבין מה היא רוצה? למה היא מספרת לי על ה"התקרבות" ביניהם, על הרינונים שיש עליהם בעבודה.
האם היא רוצה שאקנא?
האם זה הפוך על הפוך, כלומר יש שם משהו יותר מידידות אבל בצורה כזו זה מוסתר טוב יותר?
האם היא צריכה תשומת לב? (פעם היא אמרה "יכול להיות נחמד ידיד הומו. ככה אפשר להתחבק בלי שיסתכלו ויחשדו").
או שאולי היא (בת 44) בתקופה טבעית בחיים שבה רוצים את הריגוש של הליכה על הקצה?
מה שלי הכי נראה זה שהיא רוצה לחוש שוב את תחושת המסוגלות הנשית? (לפני מספר שנים היא נעלבה מכך שאמרתי שאני כ"כ מאמין בה שגם אם אראה אותה במיטה עם מישהו אחשוב שהוא קרוב משפחה, "רציתי שתדע שאני כן מסוגלת").
מכיוון שלפחות בתקופה האחרונה אני מחזר, מביע אהבה, מפרגן, ו"מאהב מדהים" (לדבריה) אני לא מצליח להבין מה קורה כאן.
אני חש בוז/בושה כלפי ההתנהגות הזולה של ההתלחשויות, שיחות הטלפון היומיומיות עם הידיד (לצורך השוואה - איתי אין בכלל שיחות טלפון במשך היום, עד שמגיעים הביתה) והרינונים עליהם בעבודה (יתכן שהרינונים דווקא מחזקים בה את תחושת המסוגלות).
אני חש שיש כאן פאזל לא ברור.
אשמח לבהירות.
