עתודה רפואית.
- פותח הנושא פונגיה
- פורסם בתאריך
פירוט
כאמור, העניין הולך ככה: בשנה ג´ מסיימים ללמוד את השנים הפרה-קליניות, ומקבלים תואר ראשון במדעי הרפואה. כולם מקבלים אותו - רפואה, רפו"ש ומדעי-הרפואה, רק שמן הסתם התואר שונה בקורסים שמרכיבים אותו, כשלמדה"ר הקורסים בעלי רקע מחקרי יותר, ולרפואה ורפו"ש - רפואי יותר. כעת, תלמידי מדה"ר חייבים ללכת לתואר שני ושלישי אם הם רוצים לעשות עם עצמם משהו, בעוד שאנחנו, הרפואנים, ממשיכים בד"כ לתואר "דוקטור לרפואה/רפו"ש", ורק אז חושבים על מאסטר או PhD. אבל, יש את הדרך ההפוכה. במידה ואתה תלמיד מספיק מוכשר, ויכול לעמוד בזה, ניתן לבקש מהפקולטה הפסקת לימודים של שנה (למאסטר) או שנתיים (למסלול דוקטורט ישיר, במקרה של הצטיינות מיוחדת), ולהתחיל לעשות את התארים האלה. במידה ומוכנים להשקיע בזה כמו שמשקיעים בלימודים הרגילים, גומרים את רוב הקורסים לתואר תוך שנה, ואז משלימים את מה שחסר במהלך השנים הקליניות. תוך כדי, כמובן, חייבים להצטרף למעבדה רפואית כלשהי כדי לעשות מחקר, ומי שעושה אותו, פטור מהגשת עבודת גמר. מקווה שהבהרתי את עצמי, ולדי
כאמור, העניין הולך ככה: בשנה ג´ מסיימים ללמוד את השנים הפרה-קליניות, ומקבלים תואר ראשון במדעי הרפואה. כולם מקבלים אותו - רפואה, רפו"ש ומדעי-הרפואה, רק שמן הסתם התואר שונה בקורסים שמרכיבים אותו, כשלמדה"ר הקורסים בעלי רקע מחקרי יותר, ולרפואה ורפו"ש - רפואי יותר. כעת, תלמידי מדה"ר חייבים ללכת לתואר שני ושלישי אם הם רוצים לעשות עם עצמם משהו, בעוד שאנחנו, הרפואנים, ממשיכים בד"כ לתואר "דוקטור לרפואה/רפו"ש", ורק אז חושבים על מאסטר או PhD. אבל, יש את הדרך ההפוכה. במידה ואתה תלמיד מספיק מוכשר, ויכול לעמוד בזה, ניתן לבקש מהפקולטה הפסקת לימודים של שנה (למאסטר) או שנתיים (למסלול דוקטורט ישיר, במקרה של הצטיינות מיוחדת), ולהתחיל לעשות את התארים האלה. במידה ומוכנים להשקיע בזה כמו שמשקיעים בלימודים הרגילים, גומרים את רוב הקורסים לתואר תוך שנה, ואז משלימים את מה שחסר במהלך השנים הקליניות. תוך כדי, כמובן, חייבים להצטרף למעבדה רפואית כלשהי כדי לעשות מחקר, ומי שעושה אותו, פטור מהגשת עבודת גמר. מקווה שהבהרתי את עצמי, ולדי
תשובה לפונגיה
אני אפילו לא יודע אם אני מדבר עם בחור או בחורה. אני אנסח את ההודעה בלשון זכר, כי ככה יותר נוח לי, אבל ההודעה מיועדת לשני המינים, ולכל הקוראים. השרשור קצת התארך, ותשובה לא קיבלת. אני אנסה לענות ישירות על השאלות שהעלת. נסיון בתחום - הרפואה שמתבצעת בצבא היא רפואה צבאית. יש לה את התנאים המיוחדים שלה, את האוכלוסיה המיוחדת שלה, את מגוון התרופות המוגבל שלה, את טווח ההתערבויות המותר במרפאה צבאית, וכמובן את אנשי הצוות שלה - הרופא העתודאי והחובשים שלו. שימו לב וריד מיי ליפס - אין כמעט קשר בין הרפואה הצבאית לרפואה האזרחית. בעיתות שלום הרפואה הצבאית היא עיסוק הדומה ברובו לרפואת משפחה בקיבוץ נידח, ובעיתות מלחמה לא עלינו, הרופא הצבאי מבצע פעולות מצילות חיים ממדרגה ראשונה, תחת לחץ זמן, ולפעמים תוך סיכון חייו האישיים. פשוט אין אמצע. העיסוק ברפואה הצבאית בפני עצמו לא יתן לך יתרון על הלא עתודאים המתחרים איתך. הערך המוסף של התנסות ברפואה בצבא נובע מכך שרופא צבאי נמצא לבד. בניגוד לרופא האזרחי שתמיד נמצא במערכת שיכולה לסייע לו להשיג מידע ולקבל החלטות, כשהרופא הצבאי צריך להחליט החלטה רפואית יש איתו רק את עצמו, הקדוש-ברוך-הוא, ומה שהוא הספיק ללמוד בשבע השנים של הלימודים. זו יכולה להיות החלטה פעוטה, כמו איזו אנטיביוטיקה לתת לחולה עם זיהום בדרכי השתן, וזו יכולה להיות שאלה חותכת גורלות. בכל מקרה - הרופא הצבאי מקבל את ההכרעה לבד. אם זה לא מפתח אופי, עצמאות וביטחון ביכולת המקצועית שלך, אני לא יודע מה כן. באסה מבחינה חברתית - מנסיוני האישי זה תלוי רק בעתודאי עצמו. אם הוא בוחר להתנהג כמו פלוץ קטן ומתנשא, זו אכן תהיה באסה מבחינה חברתית. אבל אם העתודאי בוחר להתנהג כמו אדם בוגר, להימנע מלדבר עם חבריו הלא עתודאים על הצבא, להיכנס לראש שלהם, ולהתנהג בצורה אנושית וחברית - אין בעיות. אף אחד לא אוהב את השמוקים שיושבים בשורה הקדמית, מתקנים את המרצה, ועונים על השאלות שלו לפני שהוא מסיים להגיד אותן. או יותר גרוע - אלו שתמיד מיבבים לפני המבחן שהם לא יודעים כלום ובסוף מוציאים 98. ענווה, סבלנות, חוש הומור ורוח ספורטיבית יקחו אותך הרחק הרחק. זה נכון לכל תחומי החיים, אבל במיוחד לחיי האוניברסיטה. לי היה הכבוד לחגוג את יום הולדתי ה 23 לפני כחודש, ועשיתי את זה במסעדה נחמדה, מוקף בכל החברים שלי מהלימודים, בנים ובנות, עתודאים ולא עתודאים. לי אישית טוב מאוד באוניברסיטה, ולא הייתי מחליף את זה בשום דבר אחר. קבע מאוד ארוך - במסלול העתודה הרפואית חותמים שנה קבע תמורת המסלול ועוד שנה קבע תמורת קורס קצינים. סה"כ - שנתיים קבע. נוסיף לזה סדיר (שלוש לבנים, שתיים לבנות), ונקבל 4-5 שנות צבא. זה יותר מהמינימום ההכרחי, אבל זה פחות ממי שבוחר לחתום על מסלולים מקצועיים עם הצבא, וכמובן פחות ממי שבוחר לבלות בתחום זה את חייו. חמש שנים זה פרק זמן ארוך, ואני לא יכול לספר עליו כלום, כי עוד לא הייתי שם. ברור שזה לא קל, וברור שיש הצבות חרא. בסופו של דבר, כמו הרבה צדדים אחרים של החיים, מה שקובע זה עם מי נשרת, ולאו דווקא איפה נשרת. כאן ההערה שלי על צניעות, הומור וכו´ וכו´ תופסת שוב, עם תוספת קטנה - צריך גם להיות מקצוען. בשביל זה לומדים 7 שנים. עצה לי אלייך - אין תחליף לבדיקה, מחשבה והתרשמות עצמית. יש בתשובה לשרשור שלך כל מני הודעות מכל מני אנשים שאני לא בטוח ששייכים למסלול. המידע שהם מוסרים הוא חלקי, לא מדויק, ובפעמים ספורות גם לא נכון. הכוונה המקורית שלי היתה לענות לטיעונים האלו באופן ספציפי, אבל וויתרתי. ובכל זאת - "יש לראות את התמונה בכללותה, ולדעת לעמוד על העובדות כהווייתם" "לא באתי לומר שעתודה רפואית היא דבר רע מיסודו, אלא רק להנמיך את הציפיות" פונגיה, רק לוזרים מנמיכים את הציפיות. אנשים בוגרים הולכים ובודקים. וגם מתנסים בעצמם. האם זה הימור? זה הימור. תשאל (בשביל זה אנחנו פה), תתעניין, תבדוק, תחקור, תבדוק שוב, אל תאמין, תצליב מידע מכמה מקורות, תחשוב, תעבוד עם עצמך, ואחרי כל הפורפליי - תקבל החלטה. העיקר שתהיה שלם איתה. ארז
אני אפילו לא יודע אם אני מדבר עם בחור או בחורה. אני אנסח את ההודעה בלשון זכר, כי ככה יותר נוח לי, אבל ההודעה מיועדת לשני המינים, ולכל הקוראים. השרשור קצת התארך, ותשובה לא קיבלת. אני אנסה לענות ישירות על השאלות שהעלת. נסיון בתחום - הרפואה שמתבצעת בצבא היא רפואה צבאית. יש לה את התנאים המיוחדים שלה, את האוכלוסיה המיוחדת שלה, את מגוון התרופות המוגבל שלה, את טווח ההתערבויות המותר במרפאה צבאית, וכמובן את אנשי הצוות שלה - הרופא העתודאי והחובשים שלו. שימו לב וריד מיי ליפס - אין כמעט קשר בין הרפואה הצבאית לרפואה האזרחית. בעיתות שלום הרפואה הצבאית היא עיסוק הדומה ברובו לרפואת משפחה בקיבוץ נידח, ובעיתות מלחמה לא עלינו, הרופא הצבאי מבצע פעולות מצילות חיים ממדרגה ראשונה, תחת לחץ זמן, ולפעמים תוך סיכון חייו האישיים. פשוט אין אמצע. העיסוק ברפואה הצבאית בפני עצמו לא יתן לך יתרון על הלא עתודאים המתחרים איתך. הערך המוסף של התנסות ברפואה בצבא נובע מכך שרופא צבאי נמצא לבד. בניגוד לרופא האזרחי שתמיד נמצא במערכת שיכולה לסייע לו להשיג מידע ולקבל החלטות, כשהרופא הצבאי צריך להחליט החלטה רפואית יש איתו רק את עצמו, הקדוש-ברוך-הוא, ומה שהוא הספיק ללמוד בשבע השנים של הלימודים. זו יכולה להיות החלטה פעוטה, כמו איזו אנטיביוטיקה לתת לחולה עם זיהום בדרכי השתן, וזו יכולה להיות שאלה חותכת גורלות. בכל מקרה - הרופא הצבאי מקבל את ההכרעה לבד. אם זה לא מפתח אופי, עצמאות וביטחון ביכולת המקצועית שלך, אני לא יודע מה כן. באסה מבחינה חברתית - מנסיוני האישי זה תלוי רק בעתודאי עצמו. אם הוא בוחר להתנהג כמו פלוץ קטן ומתנשא, זו אכן תהיה באסה מבחינה חברתית. אבל אם העתודאי בוחר להתנהג כמו אדם בוגר, להימנע מלדבר עם חבריו הלא עתודאים על הצבא, להיכנס לראש שלהם, ולהתנהג בצורה אנושית וחברית - אין בעיות. אף אחד לא אוהב את השמוקים שיושבים בשורה הקדמית, מתקנים את המרצה, ועונים על השאלות שלו לפני שהוא מסיים להגיד אותן. או יותר גרוע - אלו שתמיד מיבבים לפני המבחן שהם לא יודעים כלום ובסוף מוציאים 98. ענווה, סבלנות, חוש הומור ורוח ספורטיבית יקחו אותך הרחק הרחק. זה נכון לכל תחומי החיים, אבל במיוחד לחיי האוניברסיטה. לי היה הכבוד לחגוג את יום הולדתי ה 23 לפני כחודש, ועשיתי את זה במסעדה נחמדה, מוקף בכל החברים שלי מהלימודים, בנים ובנות, עתודאים ולא עתודאים. לי אישית טוב מאוד באוניברסיטה, ולא הייתי מחליף את זה בשום דבר אחר. קבע מאוד ארוך - במסלול העתודה הרפואית חותמים שנה קבע תמורת המסלול ועוד שנה קבע תמורת קורס קצינים. סה"כ - שנתיים קבע. נוסיף לזה סדיר (שלוש לבנים, שתיים לבנות), ונקבל 4-5 שנות צבא. זה יותר מהמינימום ההכרחי, אבל זה פחות ממי שבוחר לחתום על מסלולים מקצועיים עם הצבא, וכמובן פחות ממי שבוחר לבלות בתחום זה את חייו. חמש שנים זה פרק זמן ארוך, ואני לא יכול לספר עליו כלום, כי עוד לא הייתי שם. ברור שזה לא קל, וברור שיש הצבות חרא. בסופו של דבר, כמו הרבה צדדים אחרים של החיים, מה שקובע זה עם מי נשרת, ולאו דווקא איפה נשרת. כאן ההערה שלי על צניעות, הומור וכו´ וכו´ תופסת שוב, עם תוספת קטנה - צריך גם להיות מקצוען. בשביל זה לומדים 7 שנים. עצה לי אלייך - אין תחליף לבדיקה, מחשבה והתרשמות עצמית. יש בתשובה לשרשור שלך כל מני הודעות מכל מני אנשים שאני לא בטוח ששייכים למסלול. המידע שהם מוסרים הוא חלקי, לא מדויק, ובפעמים ספורות גם לא נכון. הכוונה המקורית שלי היתה לענות לטיעונים האלו באופן ספציפי, אבל וויתרתי. ובכל זאת - "יש לראות את התמונה בכללותה, ולדעת לעמוד על העובדות כהווייתם" "לא באתי לומר שעתודה רפואית היא דבר רע מיסודו, אלא רק להנמיך את הציפיות" פונגיה, רק לוזרים מנמיכים את הציפיות. אנשים בוגרים הולכים ובודקים. וגם מתנסים בעצמם. האם זה הימור? זה הימור. תשאל (בשביל זה אנחנו פה), תתעניין, תבדוק, תחקור, תבדוק שוב, אל תאמין, תצליב מידע מכמה מקורות, תחשוב, תעבוד עם עצמך, ואחרי כל הפורפליי - תקבל החלטה. העיקר שתהיה שלם איתה. ארז
ארז וכולם...
תודה ארז, וכל מי שהגיב, קיבלתי הרבה מידע על העניין, ועדיין מתלבטת ואף מבולבלת. אני יודעת שמה שאני רוצה ללמוד זה רפואה, וחבל לי למען האמת "לבזבז" שנתיים מהחיים שלי בתור פקידה, אם כי אני בטוחה שגם בזה יש את היתרונות שלו. אני גם לא בטוחה שאוכל להתקבל בארץ, אז נופלת פה השאלה האם לנסוע ללמוד בחול, ולחדות\"לצאת" מן הצבא. תכל´ס בטווח הארוך אני רוצה ללמוד רפואה - פשוט טרם החלטתי מהי הדרך הנכונה. נ.ב אני חדשה בפורום רק מתחילה להיכנס פה לעיניינים, ובכל זאת רציתי לשאול, מלא אנשים כותבים ציטוטים בסוף התגובה \ההודעה שלהם. סתם בשבילך הקטע?
תודה ארז, וכל מי שהגיב, קיבלתי הרבה מידע על העניין, ועדיין מתלבטת ואף מבולבלת. אני יודעת שמה שאני רוצה ללמוד זה רפואה, וחבל לי למען האמת "לבזבז" שנתיים מהחיים שלי בתור פקידה, אם כי אני בטוחה שגם בזה יש את היתרונות שלו. אני גם לא בטוחה שאוכל להתקבל בארץ, אז נופלת פה השאלה האם לנסוע ללמוד בחול, ולחדות\"לצאת" מן הצבא. תכל´ס בטווח הארוך אני רוצה ללמוד רפואה - פשוט טרם החלטתי מהי הדרך הנכונה. נ.ב אני חדשה בפורום רק מתחילה להיכנס פה לעיניינים, ובכל זאת רציתי לשאול, מלא אנשים כותבים ציטוטים בסוף התגובה \ההודעה שלהם. סתם בשבילך הקטע?
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.