תגובה לפלטרון, ובכלל
בעניין המגבלות האקדמיות ברפואה: כעיקרון, הלימודים הם 6 שנים, שבסופן מקבלים תואר "דוקטור לרפואה" או "דוקטור לרפואת שיניים". לרפואנים יש גם שנה סטאז´. זה, מה שנקרא, ברירת המחדל. ועם זאת - יש גם ברירות אחרות. למשל, האוניברסיטה שלי מאפשרת, בתום השנה השלישית (עם קבלת התואר הראשון במדעי הרפואה), לכל מי שידו משגת מבחינת זמן פנוי וציונים (ממוצע תואר 85), לקחת הפסקת לימודים של שנה או שנתיים, לעשות מאסטר במחקר רפואי (ולמצטיינים - מסלול ישיר ל-Ph.D), ואז לחזור לשנים הקליניות. אין הרבה עתודאים שהולכים למסלול הזה, אבל מי שרוצה - הולך. הצבא מאפשר להאריך את הדח"ש כמה שצריך, וגם מממן את הלימודים, בלי שתוארך תקופת הקבע. בקשר להתמחות אחרי הלימודים: רפואנים - אין בעיה. לא רק שמאפשרים לרוב הרפואנים לעשות את חצי שנת השירות האחרונה שלהם (משמע, לאחר 4.5 שנות שירות) במסגרת של בית-חולים אזרחי, ולהתחיל תכל´ס את ההתמחות עוד לפני השחרור, אלא שגם אם יישארו בקבע להמשך הקריירה, לא תהיה בעיה להוציא אותם להתמחות. יש מספיק מקצועות רפואיים, ולכולם יש מקום. ברפואת שיניים הבעיה קשה יותר, מכיוון שמספר ההתמחויות קטן, ומספר המקומות בארץ שמעבירים התמחויות כאלה, ניתן לספירה על 10 אצבעות. אמנם, היתרון הוא שחיל-הרפואה עצמו הוא אחד מהמקומות האלה, ושם רק עתודאים יכולים להתמחות (מה שאומר שהתחרות לא קשה במיוחד - אם יש לך במחזור כולו 3-4 עתודאי שיניים). כמו-כן, גם מחלקות יוקרתיות, כמו כירורגיית פה-ולסת בתל-השומר, מעדיפות לקחת עתודאים - גם כי הצבא משלם את המשכורת ושכר הלימוד (ברפו"ש יש שכר לימוד להתמחות - והוא גבוה). בשיניים, רק הטובים ביותר יוצאים להתמחות - כמה מומחים כבר צריך הצבא?! ולמצטרפת החדשה למתלבטי העתודה הרפואית - תקראי בפורום, ואם יש לך משהו פרטני - אשמח לענות. ולדי