עשר שנים אחרי
ואני מוצאת את עצמי שוב משוטטת כאן בין הדפים. אחרי המפגש השנתי של כל החברים אני נשארת מותשת. כל העייפות והמתח של התקופה האחרונה מתיישבת עלי בבת אחת. עלאק מפגש שנתי.. אזכרה. התבוננתי בחבורה הגדולה שהתאספה ותהיתי מה הוא היה אומר על זה. אני שואלת את עצמי האם הוא היה מאושר היום, לו שרד את המחלה ההיא. ומה היה קורה לאהבה הגדולה שהיתה ביננו. האם היא היתה עדיין? האם היינו משכילים לגדול ביחד.. לשמר אותה, להיות אחד בשביל השני? אחד החברים הטובים נשא דברים. דיבר על ההחמצה של כל כך הרבה דברים. איך הוא לא נמצא כדי לחבק את הילדים, לא היה בטיול ההוא שבו נשבענו שנהיה כולנו חבורה שמחה. לא התחזה לפיית השיניים, לא סיפר סיפור לפני השינה, בת מצווה, ימי הולדת, טיולים.. פתאום עיכלתי.. עשר שנים. עשר שנים. ילד שלנו שקבור לידו, התרסקויות, כעסים, אהבות, אכזבות, קבלה. כל כך הרבה למידה, צמיחה, חיים.. עשר שנים שהוא איננו. וגם ישנו. ישנו. אי אפשר להסביר את זה למי שלא..
ואני מוצאת את עצמי שוב משוטטת כאן בין הדפים. אחרי המפגש השנתי של כל החברים אני נשארת מותשת. כל העייפות והמתח של התקופה האחרונה מתיישבת עלי בבת אחת. עלאק מפגש שנתי.. אזכרה. התבוננתי בחבורה הגדולה שהתאספה ותהיתי מה הוא היה אומר על זה. אני שואלת את עצמי האם הוא היה מאושר היום, לו שרד את המחלה ההיא. ומה היה קורה לאהבה הגדולה שהיתה ביננו. האם היא היתה עדיין? האם היינו משכילים לגדול ביחד.. לשמר אותה, להיות אחד בשביל השני? אחד החברים הטובים נשא דברים. דיבר על ההחמצה של כל כך הרבה דברים. איך הוא לא נמצא כדי לחבק את הילדים, לא היה בטיול ההוא שבו נשבענו שנהיה כולנו חבורה שמחה. לא התחזה לפיית השיניים, לא סיפר סיפור לפני השינה, בת מצווה, ימי הולדת, טיולים.. פתאום עיכלתי.. עשר שנים. עשר שנים. ילד שלנו שקבור לידו, התרסקויות, כעסים, אהבות, אכזבות, קבלה. כל כך הרבה למידה, צמיחה, חיים.. עשר שנים שהוא איננו. וגם ישנו. ישנו. אי אפשר להסביר את זה למי שלא..
)