עשרת הדברות
היכן היה העולם ללא עשרת הדיברות? כנראה שעדיין בתוהו ובוהו. אלו הם עשרת החוקים אותם קיבל משה מהאל במעמד הר סיני, והם מהווים את הבסיס לכל התפיסה המוסרית גם במערב וגם במזרח. בלעדם כולנו חסרי תרבות וחוק. נהוג לחלק את עשרת הדברות לחמישה חוקים שבן אדם לאלוהים, וחמישה חוקים שבן אדם לחברו. אני אינני מקבל חלוקה זו, ואסביר את טענתי בהמשך. אך קודם החוק הראשון: "אני ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני." חוק ברור מאוד, ותמיד חשבתי שזה פותח יפה את עשרת החוקים. אלוהים קודם כל מזדהה, בדומה למכתב שכותבים ופותחים אותו במילים "מאת: רז קולר" לדוגמא. אלוהים אומר "חבר'ה, אני זה שהוצאתי אתכם ממצרים, אני האל שלכם ואלו הם דברותי:" (ומכחכך בגרונו...) ואז מגיע למעשה החוק הראשון שאומר "לא יהיה לכם אלוהים אחרים על פני". כלומר, אני הוצאתי אתכם ממצרים, אני האל שלכם, אני זה ששמע את קריאתכם ואני דורש נאמנות. זהו תנאי ראשון ולכן ניתן לראות בו גם כחשוב ביותר מבחינתו של אלוהים. זהו תנאי שאנו עצמנו דורשים מחברנו ומבני זוגנו. רצון מאוד אנושי. החוק השני הוא למעשה דגש והרחבה של החוק הראשון: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ." הפירוט שנאמר על "מיקומו" של הפסל או התמונה, לא באמת מדבר על מיקומו, כי אם על מיקומו האפשרי של האליל שאותו עובדים. כלומר, אלוהים אומר לא חשוב אם אנו מדברים על אל שנמצא כביכול בשמים, או באדמה או אפילו אל ימי, לא תעשה פסל או תמונה שלו. ואז מגיע פירוט נוסף שמשום מה הפרשנות האורתודוכסית פספסה: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם, כי אנכי ה' אלוהיך אל קנא..." ישנם זרמים חרדים שלא נוהגים לתלות שום תמונה, גם לא תמונת נוף, ולא מחזיקים שום פסל נוי בביתם, ומפנים מבטם כשעוברים על פני אחד הנמצא ברחוב. זוהי פרשנות פאנטית ולא נכונה בעליל. אלוהים לא אומר "לא תעשה אמנות", אלא הוא דורש לא ליצור תמונות או פסלים של אלילים כאלה ואחרים ולעבוד אותם. יש להבדיל בין השניים. אל לנו להמעיט בערכו של האל ולחשוב אותו לטיפש. אם אני מצייר ציור של אישה ותולה אותה בביתי, האל יודע היטב שאינני עובד את האישה שבתמונה כאלילה או עובד את התמונה עצמה. האמינו כי האל יודע אמנות מה היא, כי הרי אם אכן ברא הכל, הרי שברא גם אותה. אנשים שעוברים עברה גסה על חוק זה הם אותם אנשים שתולים תמונות של מקובלים ורבנים כאלה ואחרים בביתם "למזל" או "לסגולה". מעשה זה מוכיח כי הם מניחים שהכוח מגיע ישירות מהאדם ולא מהאל, ולכן תמונתו תביא מזל וכד'. זו עברה משמעותית ביותר. החוק השלישי הוא חוק שבה לנטוע מסגרת דתית, כי בכל זאת מדובר בעסק דתי: "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא." אלוהים אומר למעשה "תראו, אני אל, האל בהא הידיעה, ויש פה מידה רבה של קדושה. ודברים קדושים יש להראות כלפיהם מידה של כבוד. לכן לא יתכן שתשמשו בשמי, אותו נתתי לכם, כראות עיניכם." אך נשאלת השאלה מה הוא שימוש שוא בשמו של האל? האמונה היהודית גורסת כי השם המפורש הוא סגולה. מצביאים שחרטו את השם על חרבם היו בלתי מובסים, משה עצמו חרט את השם על מטהו ובכך גירש מעליו את מלאך המוות. שימוש לשוא יכול להיות שימוש בסגולה למטרה שאינה כשרה או צודקת. שימוש לשוא יכול להיות גם שבועה שאין לך כוונה לעמוד בה. לכן כל הערסים שהולכים ביום כיפור לבית הכנסת עם חולצות לבנות וכיפה, ובמשך השנה כולה אומרים כל שתי מילים "באלוהים", עוברים עברה גדולה ביותר. החוק הרביעי הוא החוק הראשון שגורם לי לא להסכים עם החלוקה שהזכרתי בתחילת המאמר: "זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוהיך. לא תעשה כל מלאכה..." למרות שה"תירוץ" הוא דתי, וכתוב מעמיד את החוק אל מול אלוהים, מדובר בחוק סוציאלי ותו לא. עד עשרת הדיברות, אגב, יום חופש בשבוע לא היה נהוג בשום מקום בעולם. חוק זה הוא למעשה חוק זכויות האדם הראשון שנכתב אי-פעם. זכותו של אדם (ולמעשה חובתו) לשבות ולנוח יום אחד בשבוע. את הפרשנות האורתודוכסית לחוק, כמובן שאינני מקבל. אין איסור על נסיעה באוטו (אולי רק אם אתה עושה זאת למחייתך), אין איסור על שימוש בחשמל וכו'. זה הכל המצאה אנושית והתחכמויות שהופכות את היום הטוב, החשוב, המועיל והקדוש הזה למטלה ומועקה. "כבד את אביך ואת אמך" זהו החוק השני שנחשב לחוק שבן אדם לאלוהים, ואני רואה בו בהחלט חוק שבן אדם לחברו. אין הכוונה שעליך רק לדבר יפה להוריך. חוק זה למעשה מחייב את האדם גם לטפל בהוריו לעת זקנה. אסור לנטוש את הוריך, אסור לנהוג בהם ביד רעה או בגסות רוח. הם אלו שהביאו לך את חייך (ביחד עם אלוהים, לפי ההשקפה הדתית), ואל לך לשכוח זאת. אני מוצא שלחוק פירוש נוסף: כבד את שורשיך. לא רק את הוריך המיידים, אלה את המסורת שלך ואת המקום ממנו באת. זה אומר, בין היתר, לא תבנה כביש או בניין על גבי עתיקות שהתגלו במקומות שונים בארץ. לתשומת לב הקבלנים... "לא תרצח" - לא בכדי נאמר "תרצח" ולא "תהרוג". במקרים מסוימים (כמו במקרים של הגנה עצמית), החוק מותיר להרוג. יש לכך חשיבות גדולה. הרי לא יתכן שתשב ותשתוק כשמישהו קם להורגך, כי אילו היו נוהגים כך, היינו נכחדים מזמן. "לא תנאוף." לדעתי לוא דווקא איסור על מין עם אשת איש, כפי שנהוג לפרש זאת, אלא בכלל איסור על הוללות. קיום יחסי מין צריך לבוא מאהבה ומכבוד הדדי, לא מסטוצים וסיפוק היצר הרגעי, ביחוד כשמדברים על תקופה בה לא היו אמצעי מניעה (והיום הם אסורים על פי הדת), ובסופו של דבר זה נגמר בילד שיהיה זקוק לאבא ואמא. חוק מוסרי ממדרגה ראשונה. "לא תגנוב" - אין מה להרחיב. חוק בסיסי לחברה מתוקנת. "לא תענה ברעך עד שקר" - שמעתי פירושים שאומרים שהכוונה היא שאסור לצטט אדם על דברים שלא אמר. אני מעדיף את הגרסא שאומרת שהכוונה היא בפשטות לא לשקר. עוד חוק בסיס לחברה מתוקנת. "לא תחמוד בית רעך...." - כביכול חוק לא הגיוני הוא החוק הסוגר את הדברות, כי מדובר על איסור שמכוון למחשבה. אך אין כך הדבר. יש לראות חוק זה בכמה רמות: קודם כל ברמה המעשית החוק אוסר על האדם לעשות כל מעשה שיגרום לו להשיג את אשר חמד. גם אם הוא מצליח לסדר זאת ככה שזה לא בדיוק גנבה... הרמה השניה היא רמה חינוכית כללית. אפשר לומר שחוק זה אומר "עבוד על עצמך. כבוש את יצרך". צרות עין וקנאה הם רגשות שליליים שאין להם מקום בחברה מתוקנת. אה, אם כל העולם ברגע זה היה נוהג על פי עשרת הדברות, איזה עולם זה היה... ------------------- מתוך האתר "אמנות להמונים" - המדור "פרשת השבוע" www.art4all.up.co.il
היכן היה העולם ללא עשרת הדיברות? כנראה שעדיין בתוהו ובוהו. אלו הם עשרת החוקים אותם קיבל משה מהאל במעמד הר סיני, והם מהווים את הבסיס לכל התפיסה המוסרית גם במערב וגם במזרח. בלעדם כולנו חסרי תרבות וחוק. נהוג לחלק את עשרת הדברות לחמישה חוקים שבן אדם לאלוהים, וחמישה חוקים שבן אדם לחברו. אני אינני מקבל חלוקה זו, ואסביר את טענתי בהמשך. אך קודם החוק הראשון: "אני ה' אלוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני." חוק ברור מאוד, ותמיד חשבתי שזה פותח יפה את עשרת החוקים. אלוהים קודם כל מזדהה, בדומה למכתב שכותבים ופותחים אותו במילים "מאת: רז קולר" לדוגמא. אלוהים אומר "חבר'ה, אני זה שהוצאתי אתכם ממצרים, אני האל שלכם ואלו הם דברותי:" (ומכחכך בגרונו...) ואז מגיע למעשה החוק הראשון שאומר "לא יהיה לכם אלוהים אחרים על פני". כלומר, אני הוצאתי אתכם ממצרים, אני האל שלכם, אני זה ששמע את קריאתכם ואני דורש נאמנות. זהו תנאי ראשון ולכן ניתן לראות בו גם כחשוב ביותר מבחינתו של אלוהים. זהו תנאי שאנו עצמנו דורשים מחברנו ומבני זוגנו. רצון מאוד אנושי. החוק השני הוא למעשה דגש והרחבה של החוק הראשון: "לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמיים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ." הפירוט שנאמר על "מיקומו" של הפסל או התמונה, לא באמת מדבר על מיקומו, כי אם על מיקומו האפשרי של האליל שאותו עובדים. כלומר, אלוהים אומר לא חשוב אם אנו מדברים על אל שנמצא כביכול בשמים, או באדמה או אפילו אל ימי, לא תעשה פסל או תמונה שלו. ואז מגיע פירוט נוסף שמשום מה הפרשנות האורתודוכסית פספסה: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם, כי אנכי ה' אלוהיך אל קנא..." ישנם זרמים חרדים שלא נוהגים לתלות שום תמונה, גם לא תמונת נוף, ולא מחזיקים שום פסל נוי בביתם, ומפנים מבטם כשעוברים על פני אחד הנמצא ברחוב. זוהי פרשנות פאנטית ולא נכונה בעליל. אלוהים לא אומר "לא תעשה אמנות", אלא הוא דורש לא ליצור תמונות או פסלים של אלילים כאלה ואחרים ולעבוד אותם. יש להבדיל בין השניים. אל לנו להמעיט בערכו של האל ולחשוב אותו לטיפש. אם אני מצייר ציור של אישה ותולה אותה בביתי, האל יודע היטב שאינני עובד את האישה שבתמונה כאלילה או עובד את התמונה עצמה. האמינו כי האל יודע אמנות מה היא, כי הרי אם אכן ברא הכל, הרי שברא גם אותה. אנשים שעוברים עברה גסה על חוק זה הם אותם אנשים שתולים תמונות של מקובלים ורבנים כאלה ואחרים בביתם "למזל" או "לסגולה". מעשה זה מוכיח כי הם מניחים שהכוח מגיע ישירות מהאדם ולא מהאל, ולכן תמונתו תביא מזל וכד'. זו עברה משמעותית ביותר. החוק השלישי הוא חוק שבה לנטוע מסגרת דתית, כי בכל זאת מדובר בעסק דתי: "לא תשא את שם ה' אלוהיך לשוא, כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא." אלוהים אומר למעשה "תראו, אני אל, האל בהא הידיעה, ויש פה מידה רבה של קדושה. ודברים קדושים יש להראות כלפיהם מידה של כבוד. לכן לא יתכן שתשמשו בשמי, אותו נתתי לכם, כראות עיניכם." אך נשאלת השאלה מה הוא שימוש שוא בשמו של האל? האמונה היהודית גורסת כי השם המפורש הוא סגולה. מצביאים שחרטו את השם על חרבם היו בלתי מובסים, משה עצמו חרט את השם על מטהו ובכך גירש מעליו את מלאך המוות. שימוש לשוא יכול להיות שימוש בסגולה למטרה שאינה כשרה או צודקת. שימוש לשוא יכול להיות גם שבועה שאין לך כוונה לעמוד בה. לכן כל הערסים שהולכים ביום כיפור לבית הכנסת עם חולצות לבנות וכיפה, ובמשך השנה כולה אומרים כל שתי מילים "באלוהים", עוברים עברה גדולה ביותר. החוק הרביעי הוא החוק הראשון שגורם לי לא להסכים עם החלוקה שהזכרתי בתחילת המאמר: "זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלוהיך. לא תעשה כל מלאכה..." למרות שה"תירוץ" הוא דתי, וכתוב מעמיד את החוק אל מול אלוהים, מדובר בחוק סוציאלי ותו לא. עד עשרת הדיברות, אגב, יום חופש בשבוע לא היה נהוג בשום מקום בעולם. חוק זה הוא למעשה חוק זכויות האדם הראשון שנכתב אי-פעם. זכותו של אדם (ולמעשה חובתו) לשבות ולנוח יום אחד בשבוע. את הפרשנות האורתודוכסית לחוק, כמובן שאינני מקבל. אין איסור על נסיעה באוטו (אולי רק אם אתה עושה זאת למחייתך), אין איסור על שימוש בחשמל וכו'. זה הכל המצאה אנושית והתחכמויות שהופכות את היום הטוב, החשוב, המועיל והקדוש הזה למטלה ומועקה. "כבד את אביך ואת אמך" זהו החוק השני שנחשב לחוק שבן אדם לאלוהים, ואני רואה בו בהחלט חוק שבן אדם לחברו. אין הכוונה שעליך רק לדבר יפה להוריך. חוק זה למעשה מחייב את האדם גם לטפל בהוריו לעת זקנה. אסור לנטוש את הוריך, אסור לנהוג בהם ביד רעה או בגסות רוח. הם אלו שהביאו לך את חייך (ביחד עם אלוהים, לפי ההשקפה הדתית), ואל לך לשכוח זאת. אני מוצא שלחוק פירוש נוסף: כבד את שורשיך. לא רק את הוריך המיידים, אלה את המסורת שלך ואת המקום ממנו באת. זה אומר, בין היתר, לא תבנה כביש או בניין על גבי עתיקות שהתגלו במקומות שונים בארץ. לתשומת לב הקבלנים... "לא תרצח" - לא בכדי נאמר "תרצח" ולא "תהרוג". במקרים מסוימים (כמו במקרים של הגנה עצמית), החוק מותיר להרוג. יש לכך חשיבות גדולה. הרי לא יתכן שתשב ותשתוק כשמישהו קם להורגך, כי אילו היו נוהגים כך, היינו נכחדים מזמן. "לא תנאוף." לדעתי לוא דווקא איסור על מין עם אשת איש, כפי שנהוג לפרש זאת, אלא בכלל איסור על הוללות. קיום יחסי מין צריך לבוא מאהבה ומכבוד הדדי, לא מסטוצים וסיפוק היצר הרגעי, ביחוד כשמדברים על תקופה בה לא היו אמצעי מניעה (והיום הם אסורים על פי הדת), ובסופו של דבר זה נגמר בילד שיהיה זקוק לאבא ואמא. חוק מוסרי ממדרגה ראשונה. "לא תגנוב" - אין מה להרחיב. חוק בסיסי לחברה מתוקנת. "לא תענה ברעך עד שקר" - שמעתי פירושים שאומרים שהכוונה היא שאסור לצטט אדם על דברים שלא אמר. אני מעדיף את הגרסא שאומרת שהכוונה היא בפשטות לא לשקר. עוד חוק בסיס לחברה מתוקנת. "לא תחמוד בית רעך...." - כביכול חוק לא הגיוני הוא החוק הסוגר את הדברות, כי מדובר על איסור שמכוון למחשבה. אך אין כך הדבר. יש לראות חוק זה בכמה רמות: קודם כל ברמה המעשית החוק אוסר על האדם לעשות כל מעשה שיגרום לו להשיג את אשר חמד. גם אם הוא מצליח לסדר זאת ככה שזה לא בדיוק גנבה... הרמה השניה היא רמה חינוכית כללית. אפשר לומר שחוק זה אומר "עבוד על עצמך. כבוש את יצרך". צרות עין וקנאה הם רגשות שליליים שאין להם מקום בחברה מתוקנת. אה, אם כל העולם ברגע זה היה נוהג על פי עשרת הדברות, איזה עולם זה היה... ------------------- מתוך האתר "אמנות להמונים" - המדור "פרשת השבוע" www.art4all.up.co.il
