עשרים שנה../images/Emo16.gif
עשרים שנה ואתה חסר. כל כך חסר. אתה כאן ואתה אינך. כל הבית ספוג עדין בך. ואני כל כך זקוקה לך. תמיד אמרת לנו שאתה תהיה בשבילנו כל פעם שנזדקק לך. ואני זקוקה ואתה אינך. כשנפטרת באופן פתאומי לפני עשרים שנה מסרטן שהתגלה מאוחר, כדי לעמוד בפרידה אני דימיינתי שאתה מפליג. מפליג בשליחות חיל הים, להביא עוד ספינה שצרפת? כמה פעמים אפשר לחצות את כל האוקינוסים בעשרים שנה. חשבתי שאתה חזק ותמידי כמו מיצר גיברטר, ואתה.... כאילו כריש פער פיו ובלע אותך. ביום של הניתוח, אותו לא שרדת, לא הסכמת שיורידו אותך מהמחלקה עד שאבוא. החלפתי את אמא בעבודה שלה והגעתי מאוחר יותר. הבטת בי במבט אוהב. נפרדת, ואני בכלל לא ידעתי שאתה חולה סרטן. אמא החביאה ממני. גם ממך, אבל אתה ידעת. נכון אבא?! זו הסיבה שביקשת ממני, רגע לפני שלקחו אותך לחדר הניתוח " נתוש תשמרי על אמא" אמא היתה אהבה גדולה שלך. אהבת אותה ואותנו כל כך. לא העלית על דעתך, שאמא היפה, הנמרצת. שמטפלת בכולנו, תהפוך יום אחד לשבר כלי, שתחלה באלצהיימר. כשאיבדה אותך, היתה בת 58. הרגשתי שהיא טובעת בביצה טובענית. ביצה של אבל כבד. שהיא רוצה להצטרף אליך. ואני, אחזתי בידה ומשכתי. היו רגעים, אבא, שחשתי שאני נסחבת לביצה איתה. ששתינו נטבע ולא נודע כי באנו אל קירבה. ביצה סרוחה וטובענית. ואני יכולתי לה. ואמא המשיכה בחייה. היו להם משמעות. ואז היא נפלה לביצה אכזרית ועמוקה יותר, ביצת אלצהיימר. ביצה מתעתעת ומסוכנת. ואפילו שאני יודעת שהביצה הזו היא לא תצא, אני אוחזת בידה ומושכת. כי הבטחתי לך שאשמור עליה. כי, כמוך, אני אוהבת את אמא, מאוד. אני יודעת שיבוא היום והיא תהיה כולה בתוככי ביצת האלצהיימר, עד שלבסוף, כמו חבל טבור שחותכים, נפרד. ואני לא מרפה. אני מנסה להרים את ראשה, לתת לה להריח נרקיסי צלילות, ולראות ראשנים שהופכים צפרדעים ( מי יודע אולי אחד מהם יהיה הנסיך שלי ) ושקיעות מרהיבות של פיסות חיים. חמש שנים בערך, שאני נאבקת מול ביצה אכזרית . ואני לא פעם חשה כמו הילד ההולנדי שאצבעו בחור של הסכר. הוא לא מרפה אבל הוא מבוהל מרגע שיתש כוחו והמים ישטפו אותו ויגעשו ויחריבו את כל עולמו שהכיר, את ביתו ומשפחתו. והאצבע כואבת אבא, אבל אתה לימדת אותי, שספינה טובעת לא נוטשים עד שאין מה לעשות. ורגע לפני שתצלול למצולות, להרפות. לא רגע לפני. ואתה לימדת, אתה ואמא א', שלא צריך כמו פופאי תרד בשביל למצוא כוח. שיש בתוכי המון המון אומץ, וכוח. ואתה לימדת אותי מהי אהבה, אני רוצה שתהיה לי זוגיות אוהבת כמו שלך ולאמא היתה. ואתה לימדת אותי כמה חשובה המשפחה, וחברים, ואהבת מולדת ומהי נתינה ולהיות אני בכל מצב. כל כך הרבה הענקת לי . ציידת אותי בהרבה יכולות לשרוד במצולות החיים, נתת בי המון אמונה וכוח. כלים לשרוד בביצת אלצהיימר. אני מתגעגעת אליך מאוד. כל פעם שואלת עצמי מה אבא היה אומר. ויודעת את התשובה. רוצה כל כך הרבה פעמים לחלוק איתך רגעים חשובים ומכוננים בחיי, כמו פעם. ואני מתגעגעת גם אליה. לאמא. לאישה שאהבת. לאמא א' הנפלאה שלי. ושתדע שלמרות האלצהיימר היא נשארה אישה מדהימה ומעוררת אהבה. עדין הניצוץ הכרמלי נותר בה. וכשהוא יכבה, אדע. זהו הוכרע הקרב. הביצה ניצחה. עוד כמה שעות נעלה לקברך, ונניח צדפים מהים שכה אהבת. ואתה, האם תכיר את נכדיך? כמה גדלו והפכו אנשים מצויינים שהיית גאה בהם? והאם תתפעל מהנכדים שנולדו לך בעשרים שנה שאינך? אבאלה שלי, תנוח בשלום על משכבך. אני יודעת שכאשר יגיע הים הנורא ואמא תשקע במצולות הביצה. יד אחרת תאחז בה. היד שלך. ועד אז אבאלה יקר שלי, מבטיחה להמשיך ולעשות את הטוב ביותר עבור אמא, וגם עבורי, יודעת שאתה רוצה שאחיה, שאוהב שאהיה מי שאני. מבטיחה להמשיך ולשמור על אמא, כמו שהבטחתי לך, לפני עשרים שנה, דקה לפני שאבדת. דקה לפני שנשמתך הפליגה למחוזות אחרים. אוהבת תמיד וגאה שאני הבת שלך.
עשרים שנה ואתה חסר. כל כך חסר. אתה כאן ואתה אינך. כל הבית ספוג עדין בך. ואני כל כך זקוקה לך. תמיד אמרת לנו שאתה תהיה בשבילנו כל פעם שנזדקק לך. ואני זקוקה ואתה אינך. כשנפטרת באופן פתאומי לפני עשרים שנה מסרטן שהתגלה מאוחר, כדי לעמוד בפרידה אני דימיינתי שאתה מפליג. מפליג בשליחות חיל הים, להביא עוד ספינה שצרפת? כמה פעמים אפשר לחצות את כל האוקינוסים בעשרים שנה. חשבתי שאתה חזק ותמידי כמו מיצר גיברטר, ואתה.... כאילו כריש פער פיו ובלע אותך. ביום של הניתוח, אותו לא שרדת, לא הסכמת שיורידו אותך מהמחלקה עד שאבוא. החלפתי את אמא בעבודה שלה והגעתי מאוחר יותר. הבטת בי במבט אוהב. נפרדת, ואני בכלל לא ידעתי שאתה חולה סרטן. אמא החביאה ממני. גם ממך, אבל אתה ידעת. נכון אבא?! זו הסיבה שביקשת ממני, רגע לפני שלקחו אותך לחדר הניתוח " נתוש תשמרי על אמא" אמא היתה אהבה גדולה שלך. אהבת אותה ואותנו כל כך. לא העלית על דעתך, שאמא היפה, הנמרצת. שמטפלת בכולנו, תהפוך יום אחד לשבר כלי, שתחלה באלצהיימר. כשאיבדה אותך, היתה בת 58. הרגשתי שהיא טובעת בביצה טובענית. ביצה של אבל כבד. שהיא רוצה להצטרף אליך. ואני, אחזתי בידה ומשכתי. היו רגעים, אבא, שחשתי שאני נסחבת לביצה איתה. ששתינו נטבע ולא נודע כי באנו אל קירבה. ביצה סרוחה וטובענית. ואני יכולתי לה. ואמא המשיכה בחייה. היו להם משמעות. ואז היא נפלה לביצה אכזרית ועמוקה יותר, ביצת אלצהיימר. ביצה מתעתעת ומסוכנת. ואפילו שאני יודעת שהביצה הזו היא לא תצא, אני אוחזת בידה ומושכת. כי הבטחתי לך שאשמור עליה. כי, כמוך, אני אוהבת את אמא, מאוד. אני יודעת שיבוא היום והיא תהיה כולה בתוככי ביצת האלצהיימר, עד שלבסוף, כמו חבל טבור שחותכים, נפרד. ואני לא מרפה. אני מנסה להרים את ראשה, לתת לה להריח נרקיסי צלילות, ולראות ראשנים שהופכים צפרדעים ( מי יודע אולי אחד מהם יהיה הנסיך שלי ) ושקיעות מרהיבות של פיסות חיים. חמש שנים בערך, שאני נאבקת מול ביצה אכזרית . ואני לא פעם חשה כמו הילד ההולנדי שאצבעו בחור של הסכר. הוא לא מרפה אבל הוא מבוהל מרגע שיתש כוחו והמים ישטפו אותו ויגעשו ויחריבו את כל עולמו שהכיר, את ביתו ומשפחתו. והאצבע כואבת אבא, אבל אתה לימדת אותי, שספינה טובעת לא נוטשים עד שאין מה לעשות. ורגע לפני שתצלול למצולות, להרפות. לא רגע לפני. ואתה לימדת, אתה ואמא א', שלא צריך כמו פופאי תרד בשביל למצוא כוח. שיש בתוכי המון המון אומץ, וכוח. ואתה לימדת אותי מהי אהבה, אני רוצה שתהיה לי זוגיות אוהבת כמו שלך ולאמא היתה. ואתה לימדת אותי כמה חשובה המשפחה, וחברים, ואהבת מולדת ומהי נתינה ולהיות אני בכל מצב. כל כך הרבה הענקת לי . ציידת אותי בהרבה יכולות לשרוד במצולות החיים, נתת בי המון אמונה וכוח. כלים לשרוד בביצת אלצהיימר. אני מתגעגעת אליך מאוד. כל פעם שואלת עצמי מה אבא היה אומר. ויודעת את התשובה. רוצה כל כך הרבה פעמים לחלוק איתך רגעים חשובים ומכוננים בחיי, כמו פעם. ואני מתגעגעת גם אליה. לאמא. לאישה שאהבת. לאמא א' הנפלאה שלי. ושתדע שלמרות האלצהיימר היא נשארה אישה מדהימה ומעוררת אהבה. עדין הניצוץ הכרמלי נותר בה. וכשהוא יכבה, אדע. זהו הוכרע הקרב. הביצה ניצחה. עוד כמה שעות נעלה לקברך, ונניח צדפים מהים שכה אהבת. ואתה, האם תכיר את נכדיך? כמה גדלו והפכו אנשים מצויינים שהיית גאה בהם? והאם תתפעל מהנכדים שנולדו לך בעשרים שנה שאינך? אבאלה שלי, תנוח בשלום על משכבך. אני יודעת שכאשר יגיע הים הנורא ואמא תשקע במצולות הביצה. יד אחרת תאחז בה. היד שלך. ועד אז אבאלה יקר שלי, מבטיחה להמשיך ולעשות את הטוב ביותר עבור אמא, וגם עבורי, יודעת שאתה רוצה שאחיה, שאוהב שאהיה מי שאני. מבטיחה להמשיך ולשמור על אמא, כמו שהבטחתי לך, לפני עשרים שנה, דקה לפני שאבדת. דקה לפני שנשמתך הפליגה למחוזות אחרים. אוהבת תמיד וגאה שאני הבת שלך.
