יהודה ישרים
New member
עשרה בטבת
שלום חברים. מחר, יום שלישי, יחול יום עשרה בטבת. עשרה בטבת הוא יום צום המציין את תחילת המצור של נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים. המצור החל ביום עשרה (י') בטבת בשנת 588 לפני הספירה, ונמשך שנה וחצי - עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש ביום תשעה (ט') באב בשנת 586 לפני הספירה. בעקבות מרד צדקיהו הגיע נבוכדנאצר מלך בבל בראש צבאו לירושלים. וביום עשרה (י') בחודש טבת שנת 588 לפני הספירה החל המצור על העיר: "בחודש העשירי (=טבת), בעשור לחודש בא נבוכדנאצר מלך בבל, הוא וכל חילו, על ירושלים… ותבוא העיר במצור… " (מלכים ב פרק כה פס' א-ב). בתקופת המצור הארוכה סבלו תושבי ירושלים מרעב קשה ומתמשך - "ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ" (מלכים ב פרק כה פס' ג). המצור המתמשך הביא לרעב כבד, שגרם למותם של רבים מתושבי ירושלים. על-פי המסופר במגילת איכה, היה הרעב מלווה בתופעות אכזריות ביותר: נשים אכלו את פרי בטנן, את ילדיהן (איכה פרק ב פס' כ); "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן" (איכה פרק ד פס' י). להלן מדרש אגדה על הרעב בירושלים בתקופת המצור: "ותבוא העיר במצור… ויחזק הרעב בעיר" (ירמיהו נב, ה-ו) והיו בנות ציון מתחברות בשווקים והיו רואות אלו את אלו. זאת אומרת לחברתה: למה יצאת לשוק, שלא יצאת לשוק מימיך? והיא עונה ואומרת לה: מכסה (=מסתירה) אני ממך? קשה היא מכת הרעב, איני יכולה לסבול. והן אוחזות זו בזו וחוזרות ומבקשות [אוכל] בתוך העיר - ואינן מוצאות. והיו מגפפות (=מחבקות) את העמודים ומתות עליהם בראש כל פינה. ובניהן, יונקי חלבן (=תינוקות יונקים), היו מהלכים (=זוחלים) על ידיהם ועל רגליהם. כל אחד ואחד מכיר את אמו, והוא עולה ונוטל את דדה … (=השד שלה)… שמא ימשוך לו חלב. והוא אינו מושך [חלב] ונפשו מטרפת - והוא מת אל חיק אמו… (פסיקתא רבתי, פרשה כו. על-פי: ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, ספר האגדה, הוצאת דביר, עמ' קז) יהי רצון שיתקיים בנו במהרה מאמר הכתוב בספר זכריה: "כה אמר יהוה צבאות, צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (י' בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו. " זכריה ח' (יח'-יט') יום טוב ובשורות טובות. שלכם, יהודה ישרים
שלום חברים. מחר, יום שלישי, יחול יום עשרה בטבת. עשרה בטבת הוא יום צום המציין את תחילת המצור של נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים. המצור החל ביום עשרה (י') בטבת בשנת 588 לפני הספירה, ונמשך שנה וחצי - עד כיבוש ירושלים וחורבן בית המקדש ביום תשעה (ט') באב בשנת 586 לפני הספירה. בעקבות מרד צדקיהו הגיע נבוכדנאצר מלך בבל בראש צבאו לירושלים. וביום עשרה (י') בחודש טבת שנת 588 לפני הספירה החל המצור על העיר: "בחודש העשירי (=טבת), בעשור לחודש בא נבוכדנאצר מלך בבל, הוא וכל חילו, על ירושלים… ותבוא העיר במצור… " (מלכים ב פרק כה פס' א-ב). בתקופת המצור הארוכה סבלו תושבי ירושלים מרעב קשה ומתמשך - "ויחזק הרעב בעיר, ולא היה לחם לעם הארץ" (מלכים ב פרק כה פס' ג). המצור המתמשך הביא לרעב כבד, שגרם למותם של רבים מתושבי ירושלים. על-פי המסופר במגילת איכה, היה הרעב מלווה בתופעות אכזריות ביותר: נשים אכלו את פרי בטנן, את ילדיהן (איכה פרק ב פס' כ); "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן" (איכה פרק ד פס' י). להלן מדרש אגדה על הרעב בירושלים בתקופת המצור: "ותבוא העיר במצור… ויחזק הרעב בעיר" (ירמיהו נב, ה-ו) והיו בנות ציון מתחברות בשווקים והיו רואות אלו את אלו. זאת אומרת לחברתה: למה יצאת לשוק, שלא יצאת לשוק מימיך? והיא עונה ואומרת לה: מכסה (=מסתירה) אני ממך? קשה היא מכת הרעב, איני יכולה לסבול. והן אוחזות זו בזו וחוזרות ומבקשות [אוכל] בתוך העיר - ואינן מוצאות. והיו מגפפות (=מחבקות) את העמודים ומתות עליהם בראש כל פינה. ובניהן, יונקי חלבן (=תינוקות יונקים), היו מהלכים (=זוחלים) על ידיהם ועל רגליהם. כל אחד ואחד מכיר את אמו, והוא עולה ונוטל את דדה … (=השד שלה)… שמא ימשוך לו חלב. והוא אינו מושך [חלב] ונפשו מטרפת - והוא מת אל חיק אמו… (פסיקתא רבתי, פרשה כו. על-פי: ח"נ ביאליק וי"ח רבניצקי, ספר האגדה, הוצאת דביר, עמ' קז) יהי רצון שיתקיים בנו במהרה מאמר הכתוב בספר זכריה: "כה אמר יהוה צבאות, צום הרביעי (י"ז בתמוז) וצום החמישי (ט' באב) וצום השביעי (צום גדליה) וצום העשירי (י' בטבת) יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו. " זכריה ח' (יח'-יט') יום טוב ובשורות טובות. שלכם, יהודה ישרים