לא קופסאות שימורים.
אין דבר כזה רגש שמת. רגש לא מת. גם לאנשים שחיו בתנאים המזוויעים ביותר, בנישואים רוויי אלימות, הרגש לא מת. יש רגש, אתה חווה אותו בנקודת זמן מאוד מסוימת. לדקה, שעה, שבוע אולי, לפעמים יותר. (גם כשאתה רואה סרט, קורא ספר, שומע שיר שמרגש אותך אתה חווה רגש). ואחר-כך, כשהעוצמה של החוויה מתפוגגת, מה שנשאר זה זיכרון של הרגש. אם זה היה סרט/שיר/כל דבר אחר, מרגש במיוחד, אתה נשאר עם זיכרון חווייתי של הרגש הזה. המושגים האלה על רגש מקבלים ממד נוסף, רב עוצמה ורב השפעה כשמאוהבים. אנחנו חווים את הרגשות האלה בזיכרון בכל פעם מחדש, ודי נוטים לנסות להצמד לחוויה הזאת. להשתחרר מהזיכרון וליצור בכל פעם רגש חדש, להתאהב בכל פעם שוב ושוב באותו בן זוג, למלא את "מאגר הזיכרון של הרגש" בחוויית האהבה, היא אומנות בלתי אפשרית כמעט. גם לייצר "מאוהבות" בכל רגע או בכל יום זה רעיון מופרך מיסודו. מה שכן, הרגשות העמוקים שאנו חווים, עוברים עם הזמן תהליך של שינוי, כמעט תמיד נוספים ליסוד של הרגש שחווינו עוד ממדים, חלקם נעימים, כמו רכות, חמלה, הזדהות, גוננות, ואהבה של הרגל שאין בה כל רע. וחלקם פחות נעימים כמו ביקורתיות, ציפיות, דעות קדומות שיש לנו ואנו רוצים להנחיל לבן הזוג, רצון תמידי לאישור והכרה, (ויכולתי להרחיב אבל אין צורך ממש). ויש לנו קושי אמיתי לקבל את השינוי הזה שמתרחש בכל מקרה. תמיד. אם אנחנו רוצים ואם לא. קל לנו יותר לקבל ולהבין את המושגים האלה שדיברתי עליהם, כשאנחנו מסתכלים על הילד שלנו. (אני יכולה להשתמש בדוגמה אחרת כמו לאהוב אח צעיר - אבל על ילד יותר קל לי לחבר את הדברים). כשאמא אוהבת את התינוק שלה, היא לא אוהבת את האדם שהוא יהיה. אלא רק את מה שהוא באותו רגע. עם הזמן ועם התפתחות האישיות שלו האהבה הזאת מקבלת ממדים אחרים. האהבה הזאת מתרחבת, ומעמיקה ומתפשטת ומעמיקה עוד. ומגיעה לשיאים ועומקים נוספים. להורה שאין לו ציפיות יוצאות דופן מילדו, כל יום הוא גילוי מחדש. רק אנחנו לא יודעים איך להנחיל את התובנה הזאת על אהבה לבן זוג. אהבות לא מתות. הן רק משתנות. ואנחנו, שמתעקשים להיצמד לזיכרון במקום ליצור שוב מחדש, הורגים אותן במו ידינו. תמיד יש נסיבות, תמיד יש הסיפור הזה של מירוץ החיים. ולנו אין מושג איך לעצור לרגע את הכל ולעשות משהו חדש. ואז נכנסים לקוקטייל הזה כעסים, מרירות, קיטורים, רעייה בשדות זרים, ואתם כבר מכירים אותי אז תמשיכו לבד.... לכן, לא לשמר. אלא לחיות באמת את הרגע. ואם אפשר מדי פעם ליצור את הרגע, מה טוב. מעולם לא אמרתי לדחות את הרגע עד סוף הימים. יש דברים שהם שבורים ללא תקנה. גם זה רגש. ומותר לו להיות. ממני אליכם ב
אני
אין דבר כזה רגש שמת. רגש לא מת. גם לאנשים שחיו בתנאים המזוויעים ביותר, בנישואים רוויי אלימות, הרגש לא מת. יש רגש, אתה חווה אותו בנקודת זמן מאוד מסוימת. לדקה, שעה, שבוע אולי, לפעמים יותר. (גם כשאתה רואה סרט, קורא ספר, שומע שיר שמרגש אותך אתה חווה רגש). ואחר-כך, כשהעוצמה של החוויה מתפוגגת, מה שנשאר זה זיכרון של הרגש. אם זה היה סרט/שיר/כל דבר אחר, מרגש במיוחד, אתה נשאר עם זיכרון חווייתי של הרגש הזה. המושגים האלה על רגש מקבלים ממד נוסף, רב עוצמה ורב השפעה כשמאוהבים. אנחנו חווים את הרגשות האלה בזיכרון בכל פעם מחדש, ודי נוטים לנסות להצמד לחוויה הזאת. להשתחרר מהזיכרון וליצור בכל פעם רגש חדש, להתאהב בכל פעם שוב ושוב באותו בן זוג, למלא את "מאגר הזיכרון של הרגש" בחוויית האהבה, היא אומנות בלתי אפשרית כמעט. גם לייצר "מאוהבות" בכל רגע או בכל יום זה רעיון מופרך מיסודו. מה שכן, הרגשות העמוקים שאנו חווים, עוברים עם הזמן תהליך של שינוי, כמעט תמיד נוספים ליסוד של הרגש שחווינו עוד ממדים, חלקם נעימים, כמו רכות, חמלה, הזדהות, גוננות, ואהבה של הרגל שאין בה כל רע. וחלקם פחות נעימים כמו ביקורתיות, ציפיות, דעות קדומות שיש לנו ואנו רוצים להנחיל לבן הזוג, רצון תמידי לאישור והכרה, (ויכולתי להרחיב אבל אין צורך ממש). ויש לנו קושי אמיתי לקבל את השינוי הזה שמתרחש בכל מקרה. תמיד. אם אנחנו רוצים ואם לא. קל לנו יותר לקבל ולהבין את המושגים האלה שדיברתי עליהם, כשאנחנו מסתכלים על הילד שלנו. (אני יכולה להשתמש בדוגמה אחרת כמו לאהוב אח צעיר - אבל על ילד יותר קל לי לחבר את הדברים). כשאמא אוהבת את התינוק שלה, היא לא אוהבת את האדם שהוא יהיה. אלא רק את מה שהוא באותו רגע. עם הזמן ועם התפתחות האישיות שלו האהבה הזאת מקבלת ממדים אחרים. האהבה הזאת מתרחבת, ומעמיקה ומתפשטת ומעמיקה עוד. ומגיעה לשיאים ועומקים נוספים. להורה שאין לו ציפיות יוצאות דופן מילדו, כל יום הוא גילוי מחדש. רק אנחנו לא יודעים איך להנחיל את התובנה הזאת על אהבה לבן זוג. אהבות לא מתות. הן רק משתנות. ואנחנו, שמתעקשים להיצמד לזיכרון במקום ליצור שוב מחדש, הורגים אותן במו ידינו. תמיד יש נסיבות, תמיד יש הסיפור הזה של מירוץ החיים. ולנו אין מושג איך לעצור לרגע את הכל ולעשות משהו חדש. ואז נכנסים לקוקטייל הזה כעסים, מרירות, קיטורים, רעייה בשדות זרים, ואתם כבר מכירים אותי אז תמשיכו לבד.... לכן, לא לשמר. אלא לחיות באמת את הרגע. ואם אפשר מדי פעם ליצור את הרגע, מה טוב. מעולם לא אמרתי לדחות את הרגע עד סוף הימים. יש דברים שהם שבורים ללא תקנה. גם זה רגש. ומותר לו להיות. ממני אליכם ב
