עשיתי טעות...

לא קופסאות שימורים.

אין דבר כזה רגש שמת. רגש לא מת. גם לאנשים שחיו בתנאים המזוויעים ביותר, בנישואים רוויי אלימות, הרגש לא מת. יש רגש, אתה חווה אותו בנקודת זמן מאוד מסוימת. לדקה, שעה, שבוע אולי, לפעמים יותר. (גם כשאתה רואה סרט, קורא ספר, שומע שיר שמרגש אותך אתה חווה רגש). ואחר-כך, כשהעוצמה של החוויה מתפוגגת, מה שנשאר זה זיכרון של הרגש. אם זה היה סרט/שיר/כל דבר אחר, מרגש במיוחד, אתה נשאר עם זיכרון חווייתי של הרגש הזה. המושגים האלה על רגש מקבלים ממד נוסף, רב עוצמה ורב השפעה כשמאוהבים. אנחנו חווים את הרגשות האלה בזיכרון בכל פעם מחדש, ודי נוטים לנסות להצמד לחוויה הזאת. להשתחרר מהזיכרון וליצור בכל פעם רגש חדש, להתאהב בכל פעם שוב ושוב באותו בן זוג, למלא את "מאגר הזיכרון של הרגש" בחוויית האהבה, היא אומנות בלתי אפשרית כמעט. גם לייצר "מאוהבות" בכל רגע או בכל יום זה רעיון מופרך מיסודו. מה שכן, הרגשות העמוקים שאנו חווים, עוברים עם הזמן תהליך של שינוי, כמעט תמיד נוספים ליסוד של הרגש שחווינו עוד ממדים, חלקם נעימים, כמו רכות, חמלה, הזדהות, גוננות, ואהבה של הרגל שאין בה כל רע. וחלקם פחות נעימים כמו ביקורתיות, ציפיות, דעות קדומות שיש לנו ואנו רוצים להנחיל לבן הזוג, רצון תמידי לאישור והכרה, (ויכולתי להרחיב אבל אין צורך ממש). ויש לנו קושי אמיתי לקבל את השינוי הזה שמתרחש בכל מקרה. תמיד. אם אנחנו רוצים ואם לא. קל לנו יותר לקבל ולהבין את המושגים האלה שדיברתי עליהם, כשאנחנו מסתכלים על הילד שלנו. (אני יכולה להשתמש בדוגמה אחרת כמו לאהוב אח צעיר - אבל על ילד יותר קל לי לחבר את הדברים). כשאמא אוהבת את התינוק שלה, היא לא אוהבת את האדם שהוא יהיה. אלא רק את מה שהוא באותו רגע. עם הזמן ועם התפתחות האישיות שלו האהבה הזאת מקבלת ממדים אחרים. האהבה הזאת מתרחבת, ומעמיקה ומתפשטת ומעמיקה עוד. ומגיעה לשיאים ועומקים נוספים. להורה שאין לו ציפיות יוצאות דופן מילדו, כל יום הוא גילוי מחדש. רק אנחנו לא יודעים איך להנחיל את התובנה הזאת על אהבה לבן זוג. אהבות לא מתות. הן רק משתנות. ואנחנו, שמתעקשים להיצמד לזיכרון במקום ליצור שוב מחדש, הורגים אותן במו ידינו. תמיד יש נסיבות, תמיד יש הסיפור הזה של מירוץ החיים. ולנו אין מושג איך לעצור לרגע את הכל ולעשות משהו חדש. ואז נכנסים לקוקטייל הזה כעסים, מרירות, קיטורים, רעייה בשדות זרים, ואתם כבר מכירים אותי אז תמשיכו לבד.... לכן, לא לשמר. אלא לחיות באמת את הרגע. ואם אפשר מדי פעם ליצור את הרגע, מה טוב. מעולם לא אמרתי לדחות את הרגע עד סוף הימים. יש דברים שהם שבורים ללא תקנה. גם זה רגש. ומותר לו להיות. ממני אליכם ב
אני
 
אפשר לתת לך../images/Emo25.gif?

הדימוי של "אהבות לא מתות רק משתנות" מול התפתחות של ילד. כל כך נכון לטעמי. אני מבקשת לקחת אותו בהשאלה , למקום אחר , לדיון אחר. אפשר?
 
קיבלתי ../images/Emo20.gif

ואפילו גם רגע מחייך אחד על הבוקר. קחי בהנאה ובשמחה מכל רעיונותי. ושיהיה לכולנו יום שיש בו טוב. אני
 
../images/Emo51.gif

קראתי מספר פעמים ואת המשפט : "אהבות לא מתות. הן רק משתנות. ואנחנו, שמתעקשים להיצמד לזיכרון במקום ליצור שוב מחדש, הורגים אותן במו ידינו." אשים על לוח ליבי.... לתזכורת ולהתראה!!!!! ושוב תודה - שאת פה! (
 
איש המערות, רק צופן ואחותו ../images/Emo140.gif

הדפסתי לעצמי את הדיון הזה אולי הגיע הזמן שגם אני אסתכל על הרגע במקום לכאוב את העבר ולחשוב כל כך הרבה על העתיד
 

maof

New member
על זה אני חייב להגיב

הרגש לא מת לעולם לפעמים הוא דועך ונעלם עד לרגע שמגיע אדם שיודע להצית אותו מחדש תקופה מאוד ארוכה של מילחמות ומריבות נתנו לי את ההרגשה שאין יותר אהבה בעולם הכל ניראה כל כך קר ואינטרסנטי כל חומות ההגנה היתרוממו ולא ניתן לאף אדם להיכנס פנימה לתוך הלב עד ליום שהיא הופיעה וידעה איך להיכנס למרות שלא אמרו לה מילה היא ידעה את הדרך לרגש ולאהבה היא מצאה את השביל ללכת בביטחה ולהראות את התחושות והרגשות הנכונות אז בבקשה אנשים לא לאבד תיקווה ........ לכל אדם יש את האחת שאיתו יסגור מעגל........ מעוף
 
אנחנו כמעט און ליין

ושוב אני מוצאת את עצמי חולקת עליך, מעט. בנוגע ל"מגיע אדם שיודע להצית אותו מחדש". מעוף. זה לא אותו אחד ! כלומר הרגש. הרגש שהיה, ההוא שנמוג, או שעבר שינויים הוא רק זיכרון. החדש, הוא אחר. חדש לגמרי. אולי כשאתה חווה אותו אתה כבר אדם אחר משהיית, ושנים והחבטות של החיים גורמים לך לחוות רגש בצורה שונה. אולי צורה משופרת. עם עומק אחר והבנות אחרות. אבל אם אתה משתחרר קצת מהניתוח הרציונלי של רגשות אחרים, קודמים, ומרשה לעצמך לחוות אותו כשלעצמו. קצת חסר משקל ומשא של עבר, אתה מיד תבין שהוא אחר לגמרי. שונה לחלוטין מרגשות קודמים שהיו לך. כמה נפלא, אהבה חדשה. רגשות חדשים. את משא החיים ונטל היום-יום אנחנו נושאים ממילא. לא מגיע לנו שלפחות לרגש ניתן מקום של כבוד להיות הוא עצמו? (גם לכואבים, וגם לאלו שמכאיבים עדיין כשהם נדחפים לנו לזיכרון). אני חושבת שגם זו שמצאה את הדרך לליבך ולעולמך, למרות ואולי בגלל המשא שכבר היה שם, תשמח להרגיש שהיא בשבילך רגש חדש לגמרי. כל יום מחדש. אני
 
"מגיע אדם שיודע להצית אותו מחדש"

האדם הזה הוא רק אני לעצמי (וכל אחד מאיתנו לעצמו). את החוויה של הנאה מהעולם, הנאה מעצמנו והנאה מקשר עם אחר/ת רק אנחנו מאפשרים או לא מאפשרים לעצמנו. כאשר אני מרשה לעצמי להתחבר לאהבה שבי, אני יכול לאהוב כל אדם אחר. כאשר אני מקרין אהבה, אני מקבל בחזרה אהבה מאחרים. לפעמים נוצר חיבור של אהבות ונדלק ניצוץ. אבל אם אשדר הרגשה פנימית שאני כבוי, לא תוקרן כלפי אהבה מאף אחד. לא יוצת מחדש שום רגש. מי שמחזיק את קופסת הגפרורים הוא אני. השאלה היא אם הגפרור ישאר בקופסא או שמא אעיז להוציא אותו ממנה ואפילו לשפשף אותו על דופן הקופסא. רק בידי (ובידי כל אחד מאיתנו לחוד) התשובה. נאמר "ואהבת לרעך כמוך". הפרשנות שלי היא שתוכל לאהוב אחר/ת רק אם ורק באותה מידה שאתה אוהב את עצמך.
 

maof

New member
רק בצופן פיקששתי את הרצף ../images/Emo13.gif

נכון שזה לא אותו אדם....... הרגש שהיה הפך להיות כעס ותיסכול הזיכרון הוא זיכרון רע....... אני עדין אותו האדם מאמין ומחפש את הטוב שיש באנשים עדין מאמין באהבה ובכנות אופי לא מישתנה באנשים אולי אחרים יחשבו שאני תמים אבל אני לא חושב שעל סמך עברי נשפוט את כל האנשים אני לא חושב שהשדים מהעבר נעלמים לפי דעתי תמיד הם יהיו הדבר היחידי שאנחנו צריכים ללמוד לא להפוך את מלחמות העבר למלחמות ההווה לא לראות את האדם שנימצא בההווה ולמעשה לחשוב על האדם בעבר אני חושב שאני יכול להיתחבר לאיש המערות בדבריו הרצון והיכולת לקבל ולתת אהבה נימצאת בידינו אנחנו קובעים לעצמינו את האנשים שאנחנו רוצים להיות בחברתם ברגע שהרגש כלפי אדם מסוים יוצא החוצה גם ניהיה מוכנים לקבל את היחס חזרה גם כלפי עברים הרגש ישנו קצת מחולק ומעורב בכעס ואהבה את הילדים שלי אני אוהב ורוצה בחברתם....... את אמא שלהם אני לא רוצה לראות !!!!! אני מיסתכל על הדברים בצורה מאוד נחרצת !!!! הילדים שלי חלק ממני יש ביננו קשר דם ותמיד הם יהיו הילדים שלי גם כשאני נימצא היום בפרק ב´ אמא שלהם אחת שפגשתי פעם היה ביננו קשר יש לנו שני ילדים ואולי בזכות זה גם אהבתי אותה.... אבל היום אחרי מדורי הגהנום שהיא העבירה אותי ולפי דבריה אני ילמד אותך מהיכן משתין הדג והיא גם לימדה אז לא נישאר כלום רק זיכרון מר מהעבר מעוף
 

maof

New member
שלום לך איש...............

כמה אני יכול להבין את הדברים והתחושות....... אני לא חושב שלהאשים את היועצת שהדברים לא מסתדרים זה נכון לפעמים הדברים או המשקעים שאנחנו מרגישים נמצאים ולמרות שאנחנו אומרים הכל בסדר.........שכחנו !!!!!! למעשה הדברים נימצאים בנו עמוק מסרבים להעלם ואנחנו רואים, שומעים, מבינים, ומיתנהגים, על סמך אותם חוויות לומר ולהוציא החוצה שכחתי זה עבר...... זה נוח וקל...... אבל את האמת שנימצאת בנו האם אנחנו רוצים להכיר ?? ולומר בפה גדול אני לא מוכן ליסלוח לך !!!!!!! מעוף
 
לא מאשים את הועצת בכלום

רק ציינתי שהיא לא הצלחה להשתלט על השיחות אצלה. באנו אליה טעונים מאד ופשוט התחלנו לריב אצלה. יועץ מיומן היה מצליח להכתיב כללי דיון בהם כל אחד יוכל להתבטא בעוד השני מקשיב, עד שהיתה נוצרת שיחה הדדית. לפעמים נדרשות פגישות פרטניות כהקדמה לפגישות בזוג. לגבי השארת הדברים בעבר, אני לא מתכוון להדחקתם כאילו לא היו אלא להיפך, להעלות אותם ולדבר עליהם ורק לעשות את ההפרדה בין עבר להווה ועתיד. אחרת העבר יחזור לעתיד (וזה לא סרט של שפילברג). וגם לאמר בפה מלא שלא סולחים כאשר לא סולחים זה לגיטימי. השאלה לאן הולכים מנקודה שלא סולחים. בטח לא להמשך תקין של אותה זוגיות.
 

maof

New member
שלום לך איש............

גם אני רבתי איתה אצל היועצת וגם אנחנו אמרנו את כל מה שיש על הלב (הדברים הכואבים) בזמן ההוא חשבתי שאולי עדיף לריב בחדרה של היועצת ולשמור את השלווה לבית........ חשבתי שאם אוזן נוספת תישמע את הדברים שכואבים לי תיהייה קצת הבנה ורצון "לשלום בית" אמיתי וכנה..... רצון אמיתי לשפר ולשמוע את הדברים שמפריעים לי.... בדיוק כמו שאני הקשבתי לדברים....... אבל לדאבוני הרצון האמיתי לא היה משותף במיקרה שלי והוליכו אותי שולל......... בנוסף לזה הרגשתי שזה כבר לעולם לא יהיה אותו הדבר !!!!!! והמסקנה היתה לבסוף ניתוק הקשר !!!!!!!! אבל המסקנה שלי היתה שאני לא מאשים את אף אחד....... האדם היחידי שאני יכול לבוא אליו בתלונות זה אני !!!!!!! משום שהכתובת היתה על הקיר כל השנים ולא רציתי לראות..... כל ה-10 שנים שגררתי את זה ופחדתי מה אני יעשה לבד ?? מה יגידו ההורים שלי ?? מה יגידו הילדים שלי ?? איך הסתכלו עלי בעבודה ?? היום אני יכול לומר לכל אחד אסור לפחוד יש עתיד והרבה יותר טוב במקום להיות עם אדם ולהרגיש לבד..... עדיף להיות לבד !!!!!! מעוף
 
אצלי הכל.....דומה ולא שונה

חחחחח צחקתי לקרוא את תגובתך... אצלי.אישתי..." למה לפני 12 שנה שההורים שלך הבטיחו חצי חתונה...לא קיימו"? למה לפני שישים שנה אחותך אמרה ככה וככה אוףףףףף.... זה לא ניגמר הטחינה האין סופית של העבר....לא ניגמר פשוט ביזבוז אנרגייה מצידה ומחשבות מיותרות על מה שהיה... זה יכול להסתדר? איי פעם? לא יודע.. אתה יודע?
 
שאלה?

אם כבר החלטת ש"אבל אני כבר חציתי את הרוביקון מבחינה מחשבתית ורגשית ובעצם רק בוחן אם אכן יש סיכוי לשפר משהו " כלומר החלטת...שזהו גמרת עם הסיפור של הזוגיות בניכם איך זה מסתדר עם:" בוחן אם אכן יש סיכוי לשפר משהו " מוזר או שהחלטת או ש.לא? או שחוצים או שלא חוצים..מצד אחד חצית מצד שני אתה אומר לעצמך.... אולי יש סיכוי.....לא נישמע הגיוני... יכול להסביר?
 
סוויץ´ בראש

בסה"כ רצוני היה (ובמידה רבה עדיין קיים) לשקם את הזוגיות ומערכת היחסים עם אשתי. יחד עם זאת, אם עד אותה שיחה היתה לי התלבטות, רצון לשפר בכל מחיר ונכונות לויתורים מפליגים (אם כי לא עד כדי ביטול עצמי כמו בעבר), הרי שלאחריה הגעתי להכרה שהעניין נגמר ואין טעם להמשיך יחד. מה שקרה הוא, שאשתי נוכחה שאני רציני והיא שינתה גישה, באופן שלפחות באותה עת הראה על כוונה רצינית שלה לשנות ולהתקרב. גם כיום (מדובר על חדשים ספורים מאז אותה שיחה) אני יכול לראות הבדלים, כמו אי הזכרת העבר כסיבה למחלוקות היום והתייחסות יותר עניינית לבעיות. לפיכך דחיתי כל פעולה מעשית לפירוק הנישואין ואני בעמדה של התבוננות בהתפתחויות. יוזם פחות ומצפה יותר ליוזמות התקרבות מצידה. בינתיים לא מוותר על עצמי ועל מה שתורם לשקט הנפשי שלי. נראה מה ילד יום. בינתיים שום דבר לא בוער לי.
 

maof

New member
אתה צודק בדרכך איש

הרצון חייב להיות כנה של שני הצדדים גם אני האמנתי בשלמות ולא בגרושים למרות שכן עשיתי וויתורים כדי לשמור על הזוגיות אבל אני חושב שהבעיות לא מתחילות בימים האחרונים לפני הגרושים הבעיות מתחילות הרבה לפני ..... וכן יש לדבר אצל היועצת על הכלללללללללל כדי למצוא את שורש הבעיה ולא לכסות את הקרע עם פלסטר אני לא מאמין שלטאטא מיתחת לשטיח פותר את הבעיה אולי לא מדברים על זה ואין מריבות והכל ניראה על פני השטח רגוע אבל מיתחת הכל רותח ומיתווסף לבסוף להר געש אני יכול לספר לך איש שאצלי הוויתורים שלי הפכו לעוד ....ועוד עד לרגע שאמרתי דיייייי לא עוד לא רוצה יותר בחיים האלו אני רוצה את חיי בחזרה !!!!!! מעוף
 
מגיע לך לקבל את חייך

ולפעמים אין ברירה אלא לקחת אותם בחזרה, כי אף אחד חוץ מאיתנו לא יתן לנו אותם על מגש של כסף.
 
לחיות את החיים

החיים הם אסופה של רגעים חלקם טובים, חלקם פחות והם נאספים ומתוכם נבנים חיינו אבל רגעים ללא מטרה ותכלית - אין בהם כל ערך (למעט הסיפוק המיידי של צורך כזה או אחר) לכל אחד מאיתנו צריך שיהיה יעד אליו אנו שואפים להגיע ובדרך למימוש נחווה את הרגעים הקטנים הללו אשר יעשו את הדרך קלה ונעימה יותר אבל בלתי אפשרי לחיות את חיינו על בסיס אותם רגעים. נכון הוא כי אם, בראש וראשונה, לא נאהב את עצמנו לא נוכל לאהוב אחרים ולא נהיה מסוגלים לתת לאחר לגעת בנימי נפשנו. אבל, קורה שאנו שוכחים כיצד לאהוב ולהיות נאהבים (ויש לכך אלף ואחת סיבות) ונדרשת "התערבות" של מישהו שיזכיר, שיעיר, שיאיר את הדרך (איש - זוכר את שיר הפנס שכתבת? לדעתי זה מסביר במדויק את כוונתי). לשכוח אין פירושו שהאהבה אינה קיימת בנו. היא חיה ונושמת ומבקשת לפרוץ את כל המחסומים אבל, אנו מונעים (מפחד??? משהו אחר???) זאת ממנה, וכאן מגיע האיש שמהווה מעין תזכורן, נותן "אישור" ואומר בפה מלא - מותר, מותר לאהוב, להיות נאהב, מגיע לך. ובזוגיות - בלתי אפשרי שניסיון שיקום יחול רק על צד אחד כדי שיצליח, חייבים שני הצדדים לרצות צריך ששני הצדדים ישקיעו לא רואה איך זוגיות בה רק צד אחד משקיע, נותן, מנסה ומשתדל ואילו הצד השני רק מביע רצון אך לא עושה דבר באופן מעשי - לא רואה איך זוגיות כזו משתקמת. לא רואה איך זוגיות של שתיקות ושיחות עניניות בלבד משתקמת. לא רואה איך זוגיות נטולת גילויי רגש, מגע, חמימות ואיכפתיות משתקמת. לא רואה איך חיים בסגנון "שנינו יחד וכל אחד לחוד" מביאה לשיקום הזוגיות. כן רואה מתוך כל אלו זוגיות(?) של נוחות, זוגיות(??) של "איש כטוב בעיניו יעשה", שני זרים אשר חולקים קורת גג משותפת, מיטה משותפת, הכנסות משותפות - אבל לא חיים משותפים. ובמחשבה נוספת - זו אינה זוגיות זו אינה אהבה ואלו לא החיים שהייתי רוצה לחלוק עם בן זוג ומאמינה שאיש לא מבקש לעצמו סוג כזה של זוגיות אז, כנראה ש"לחיות את הרגע" פירושו - לתת לעצמי את ההנאות הקטנות שכל כך חסרות בחיי. אבל - הרגעים הללו אינם החיים האמיתיים, הם רק תחליף. אישה1
 
אישה 1 טובה ../images/Emo142.gif../images/Emo142.gif../images/Emo142.gif

אני מסכימה איתך על כל מלה שכתבת פה. כמעט. עשיתי, בדברים שכתבתי הפרדה שרירותית בין "החיים" לבין "רגעים". כל הערכים שהעלית כאן, הם חיוניים לקיום של זוגיות. נדמה לי שהערכים של הקשבה, כבוד, ועשייה משותפת הם היסודות החיוניים ביותר לקיום של זוגיות בריאה יותר. ובעצם של כל מערכת יחסים שיש לנו. יש בעיתיות גדולה במערכת שאמורה להיות גם "מאוהבת" וגם תפקודית. לפחות אצלי, בחיי הנישואים שלי, היסודות האלו לא עמדו במבחן המציאות. ובטח יכולת להתרשם מעט ממני ומהגישה הפתוחה והסובלנית שלי, ואולי גם מהיחס המאוד ערכי שאני נותנת למושג "אהבה", שעשיתי באמת כמיטב יכולתי לשמור ולייצר ולהיות קשובה ולהיות אדם חושב במקביל לאוהב, ובכל זאת נכשלתי. אני לא מסתובבת בעולם עם תחושות של כישלון ומרירות. בשמחה הייתי מניחה כל אצבע פנויה כדי לאתר כל מקום של דופק ולהודות במשגים שלי. פחות מטעמים של חיבוטי נפש - יותר ממניעים של איפה ומה אני יכולה לעשות טוב יותר. אני כן שבורה במידה מספקת כדי לחשוב שאני לא ארצה יותר לעולם לחיות בזוג. (ואני לא מטיפה חלילה לאף אחד מהאנשים שהם בני בית בפורום הזה על אימוץ הגישה שלי). אולי תהיה לי אהבה אחרת פעם. אני לא פוסלת את האפשרות הזאת על הסף. למרות שזה רחוק ממני היום, מרחק רב כמו שנות אור. אבל אני משוכנעת שלא ארצה "למסד" זוגיות. אבל בנוגע ל"רגעים". אני כן חושבת שאלו הם החיים האמיתיים. כל החיים האלו, המרוץ אחר המשכורת, ההתעקשות ש"הוא יורד את הזבל", וכל רצון שמתייחס ל"השקעה", גם הם בעצם רצונות לסיפוק מיידי של צורך כזה או אחר. צורך שהבית לא יסריח מזבל. צורך שהכלים לא יעמדו בכיור. צורך שיהיה לו יותר מעניין להתפעל ממני במקום מרונלדו בדיוק עכשיו דווקא ולא אחר-כך. הבאתי את האנלוגיה שמתייחסת לילד, ואני שוב שולפת אותה לצורך העניין. כשהילד נכנס הביתה, מעיף נעליים ובגדים לכל עבר, משתין על מכסה האסלה, שואל איפה האוכל, מנדנד אמא תקני לי, מזבל במוח, מדבר שטויות, עושה רעש, מתווכח, מתחצף, זה החיכוך של היום-יום. זה מעצבן, זה מפריע, לפעמים מעייף. (מכירה את המשפט - נמאס לי להגיד לך כבר בפעם האלף.....). זה היום יום. אבל גם ביום הכי מעצבן של ילד-הורה, אם פתאום הוא שולף מהתיק ציור יצירת מופת, או אם הוא פתאום מספר לך על מישהי שהוא הכיר, או אם הוא הכוכב בהצגת בית הספר, או מביא לך "מתנה" איזה גבעול רקוב ומודיע "הבאתי לך פרח". אז פתאום, בתוך כל היום-יום עם הילד, בא אליך רגע מלא עדנה ואהבה. זה ממלא אותך בחום, בחיוך, בהתרגשות מהתמימות, במוקסמות מוחלטת מכמה הוא חדש פתאום בעיניך. הנכונות הזאת להתאהב בכל יום מחדש בילד שלנו, לסלוח לו תמיד - גם כשהוא לא ממלא אחר הציפיות, הרוך והחמלה שאנחנו מרגישים כשהוא חוטף מכה ובוכה, למרות שלפני רגע הוא אמר לך אמא מגעילה. הפתיחות הזאת לאהבה לא תמיד מתקיימת בין בני זוג. וזה מכשול גדול לזוגיות. לא לתת מקום לרגע רק בגלל שצריך לרוץ מהר בחיים האלה. אבל כן לדעת לתת מקום לרגע כשמדובר במישהו אחר. ואסיים בסיפור קטן, (אחרי כל הארוך הזה תסלחו לי שיש עוד תוספת) כבר סיפרתי לכם לפני לא מזמן, שאני על סף הסוף, במכתב ההוא שכתבתי... (לא, עוד לא נתתי לו - נסיבות). מילדותי יש לי מין תחביב משוגע שכזה, אני "מתעלפת מעונג" כשיש סופות ברקים-רעמים. אני פשוט נהנית הנאת חושים פרועה מהדבר הזה. (אולי הייתי מכשפה רוכבת מטאטא בשמיים בגילגול הקודם - או כליא ברק). אז אתמול בלילה היה פסטיבל ברקים שאני, עם כל האדיקות המתבקשת מהתחביב, לא ראיתי מעודי. יצאתי החוצה ופשוט קרנבל. הלוואי עלי כל החורף יהיה ככה. (בעצם מבחינתי שיהיה רק חורף). ומה עשיתי? נכנסתי פנימה, כן הפסדתי דקה. והזמנתי אותו לצאת איתי החוצה. "בוא לראות", אמרתי לו. והוא בא. ועמדנו ביחד והסתכלנו בשמיים ככה סתם באמצע הגינה. במקום שהוא גבוה על גבעה. היה לי שם רגע. שלי לגמרי. חלקתי אותו איתו. האם הוא נהנה כמוני? לא יודעת. האם הוא שותף להתפעלות הילדותית שלי מתופעות הטבע? לא חושבת. האם שיניתי את דעתי? לא. עדיין אין לו מקום בחיי. עדיין הוא לא שותף בהם. הרגע ההוא לא "ישרת" אותי. לא הרווחתי בפיס מהרגע הזה. גם לא אתפרנס ממנו עד סוף ימי. אבל למרות שאין אהבה בינינו, ידעתי לעשות קצת מקום ולתת הזדמנות להתחלק ברגע. ונעים לי לחלק את הרגע הזה גם איתכם, אפילו אם רק בסיפור. בשבילי, יחי הרגעים הפשוטים. ואם יש למישהו מקום בלב לקבל משהו טוב מסתם רגע שהיה לסתם מישהו זר בסתם איזה מקום ולהפיק ממנו משהו נעים וחיובי. אז יחי הכושר לחלוק רגעים יפים עם האחר. ממני
 

פלסטיק

New member
כי עשית טעות ופגעת בזמן לא נכון

כנראה שיש לך רגש אליו ולא נעים לפגוע במי שאוהבים, במיוחד ברגע שזה לא "מגיע לו". אין עוד הרבה שתוכלי לעשות, התנצלת התנצלות אמיתית. המכסימום שתוכלי לעשות זה ללמוד לפעם הבאה.
 
למעלה