ערות, מוות ולידה
"אפשר לאדם להיוולד, אך על מנת להיוולד עליו תחילה למות, ועל מנת למות עליו תחילה להתעורר."
היוולדות – תחילה של צמיחה חדשה של המהות, תחילת עיצובה של ה'יחידה',
לתחילת הופעתו של 'אני' אחד בלתי ניתן לחלוקה.
אך על מנת שיוכל להגיע לידי כך, או לפחות שיתחיל להגיע לידי כך, חייב אדם למות,
כלומר, עליו לשחרר את עצמו מאלף דבקויות והזדהויות פעוטות המחזיקות אותו במצב שבו הוא נתון.
הוא דבק בכל דבר שבחייו, דבק בדימיונו, דבק באיוולתו, דבק אפילו ביסוריו; יתכן שהוא דבק ביסוריו יותר מבכל דבר אחר.
עליו להשתחרר מדבקות זו. הדבקות בדברים, ההזדהות עם דברים, מפרנסות בתוכו של אדם אלפי 'אני' חסרי תועלת.
על ה'אני' האלה למות על מנת שיהיה בידי האני הגדול להיוולד.
אך כיצד אפשר להביא למותם? אין הם רוצים למות. בנקודה זו באה לעזרה אפשרות ההתעוררות.
להתעורר פירושו לגבי אדם להיווכח באפסות עצמו, כלומר, להיווכח במכניות השלימה והמוחלטת שלו ובחוסר האונים השלם והמוחלט שלו.
ולא די להיווכח בכך באופן פילוסופי, במילים. יש להיווכח בכך בעובדות ברורות, פשוטות ומוחשיות, בעובדות הנוגעות לו עצמו.
כשמתחיל אדם לדעת מעט את עצמו, הוא רואה בתוכו דברים רבים החייבים להחרידו. כל עוד אין האדם נחרד מעצמו, אין הוא יודע דבר על עצמו.
אדם רואה בעצמו דבר שמחריד אותו. הוא מחליט לסלקו, להפסיקו, לשים לו קץ.
אך יהיו המאמצים שיעשה רבים כאשר יהיו, הוא יבין שאין ביכולתו לעשות זאת, שהכל נותר כפי שהיה.
כאן הוא רואה את חוסר כוחו, את חוסר האונים שלו ואת אפסותו.
זאת ועוד: כשמתחיל אדם לדעת את עצמו, רואה הוא כי אין לו שום דבר משלו,
כלומר, כל מה שראה כשלו, השתקפותיו, מחשבותיו, אמונותיו, טעמיו, הרגליו, אפילו חסרונותיו ומידותיו הרעות, כל אלה אינם שלו, אלה נוצרו על ידי חיקוי או הושאלו ממקום כלשהו כפי שהם.
בהרגישו (בהבינו) זאת עשוי אדם להרגיש באפסותו.
ובהרגישו באפסותו, הוא ייראה לעצמו כפי שהוא באמת, לא לשניה אחת, לא לרגע, אלא בתמידות, בלי לשכוח זאת אף פעם.
התודעה התמידית הזאת של אפסותו ושל חוסר-האונים שלו תתן בסופו של דבר לאדם את האומץ 'למות',
כלומר, למות לא סתם באופן שכלי או תיאורטי, אלא למות בפועל, ולוותר באופן ממשי ולעולם על כל אותם הצדדים של עצמו שהם בלתי נחוצים לצמיחתו הפנימית או המעכבים אותה.
צדדים אלה הם בראש וראשונה ה'אני המדומה' שלו (האישיות המזוייפת), וכן כל מושגיו הדמיוניים לגבי ה'יחידה' שלו, ה'רצון' שלו, ה'תודעה' שלו, ה'כושר לעשות', כוחותיו, יוזמתו, ההחלטות שלו, וכיו"ב.
דבריו של גורדייף - חיפוש אחר המופלא
פ.ד. אוספנסקי
"אפשר לאדם להיוולד, אך על מנת להיוולד עליו תחילה למות, ועל מנת למות עליו תחילה להתעורר."
היוולדות – תחילה של צמיחה חדשה של המהות, תחילת עיצובה של ה'יחידה',
לתחילת הופעתו של 'אני' אחד בלתי ניתן לחלוקה.
אך על מנת שיוכל להגיע לידי כך, או לפחות שיתחיל להגיע לידי כך, חייב אדם למות,
כלומר, עליו לשחרר את עצמו מאלף דבקויות והזדהויות פעוטות המחזיקות אותו במצב שבו הוא נתון.
הוא דבק בכל דבר שבחייו, דבק בדימיונו, דבק באיוולתו, דבק אפילו ביסוריו; יתכן שהוא דבק ביסוריו יותר מבכל דבר אחר.
עליו להשתחרר מדבקות זו. הדבקות בדברים, ההזדהות עם דברים, מפרנסות בתוכו של אדם אלפי 'אני' חסרי תועלת.
על ה'אני' האלה למות על מנת שיהיה בידי האני הגדול להיוולד.
אך כיצד אפשר להביא למותם? אין הם רוצים למות. בנקודה זו באה לעזרה אפשרות ההתעוררות.
להתעורר פירושו לגבי אדם להיווכח באפסות עצמו, כלומר, להיווכח במכניות השלימה והמוחלטת שלו ובחוסר האונים השלם והמוחלט שלו.
ולא די להיווכח בכך באופן פילוסופי, במילים. יש להיווכח בכך בעובדות ברורות, פשוטות ומוחשיות, בעובדות הנוגעות לו עצמו.
כשמתחיל אדם לדעת מעט את עצמו, הוא רואה בתוכו דברים רבים החייבים להחרידו. כל עוד אין האדם נחרד מעצמו, אין הוא יודע דבר על עצמו.
אדם רואה בעצמו דבר שמחריד אותו. הוא מחליט לסלקו, להפסיקו, לשים לו קץ.
אך יהיו המאמצים שיעשה רבים כאשר יהיו, הוא יבין שאין ביכולתו לעשות זאת, שהכל נותר כפי שהיה.
כאן הוא רואה את חוסר כוחו, את חוסר האונים שלו ואת אפסותו.
זאת ועוד: כשמתחיל אדם לדעת את עצמו, רואה הוא כי אין לו שום דבר משלו,
כלומר, כל מה שראה כשלו, השתקפותיו, מחשבותיו, אמונותיו, טעמיו, הרגליו, אפילו חסרונותיו ומידותיו הרעות, כל אלה אינם שלו, אלה נוצרו על ידי חיקוי או הושאלו ממקום כלשהו כפי שהם.
בהרגישו (בהבינו) זאת עשוי אדם להרגיש באפסותו.
ובהרגישו באפסותו, הוא ייראה לעצמו כפי שהוא באמת, לא לשניה אחת, לא לרגע, אלא בתמידות, בלי לשכוח זאת אף פעם.
התודעה התמידית הזאת של אפסותו ושל חוסר-האונים שלו תתן בסופו של דבר לאדם את האומץ 'למות',
כלומר, למות לא סתם באופן שכלי או תיאורטי, אלא למות בפועל, ולוותר באופן ממשי ולעולם על כל אותם הצדדים של עצמו שהם בלתי נחוצים לצמיחתו הפנימית או המעכבים אותה.
צדדים אלה הם בראש וראשונה ה'אני המדומה' שלו (האישיות המזוייפת), וכן כל מושגיו הדמיוניים לגבי ה'יחידה' שלו, ה'רצון' שלו, ה'תודעה' שלו, ה'כושר לעשות', כוחותיו, יוזמתו, ההחלטות שלו, וכיו"ב.
דבריו של גורדייף - חיפוש אחר המופלא
פ.ד. אוספנסקי
