הילה_והגבר
New member
ערב ספרדי בתהל
כנראה שאנחנו ממש לא יודעות להנות מהחיים. כי אחרת אי אפשר להבין למה לא ממש נהננו מהערב הספרדי טאפאסי בתהל. בעצם, אולי כן אפשר להבין. שתי בנות, אחת שבעת חיתולים ובית (היא), אחרת שבעת אוכל ביתי מאולתר ולימודים (אני) ושתינו עם ציפיות גבוהות ממקום כמו תהל. הרעיון נשמע מפתה - 100 ש"ח לאדם (99 אבל מי סופר), תמורת ערב של טאפאסים ויינות ספרדיים כפי יכולתך. גם רשימת המנות לדוגמא הייתה מרשימה. אז שמרנו שני מקומות, הכנו מראש את המצרכים - בייביסיטר לילדה (הבעל שלה), וארוחת ערב לבעל שלי, התלבשנו במיטב מחלצותינו ואיפורנו ויצאנו לקרב. מהר מאוד הבנו שבקרב הזה לא נוכל לנצח. הערב אמור היה להתחיל סביב 20:00, כשהגענו ב-20:30 המקום כבר היה מלא. את השולחנות למטה ולמעלה גדשו אנשים שאחזו ביד נואשת את כוסית היין שקיבלו בכניסה. רחבת הכניסה הייתה מעוטרת בשלושה-ארבעה שולחנות בר, וסביב כל אחד כ-20 איש. כמה מגשי טאפאס ריקים נדדו מול עינינו. במהלך השעה וחצי שלאחר מכן נדדנו בחיפוש אחר השילוב בין מקום ישיבה לנגישות קולינרית. כשלנו. כל מקומות הישיבה היו תפוסים או "שמורים" (בחיי- אנשים השאירו תיקים והלכו להסתובב להם), וכשמצאנו לבסוף שני כסאות פנויים ליד הבר למעלה, הסתבר שהאוכל לא מגיע לשם. ירדנו שוב למטה, דגנו קצת אוכל, ושוב עלינו, ושוב ירדנו ושוב עלינו. פה היה חם אבל עם אוכל, שם היה נעים אבל בלי. בשלב מסוים הגענו למסקנה שזה לא בשבילנו. לקחנו את כוסות היין ויצאנו החוצה. שם, על הרחוב, נשאר שולחנון בר פינתי אחד פנוי. האויר היה נעים, המאורר לידנו הפריח את ענני הסיגרים והסיגריות הרחק הרחק, מתחנו את הרגלים וקיללנו את הרגע שעלינו על פלטפורמות. אז גם הסתבר שבחרנו בחוכמה - השולחן שלנו היה ממוקם ליד יציאת המטבח. כך שכל מגש שיצא, התביית עלינו בדקה הראשונה. אז התחלנו לאכול. אבל בערך חצי שעה אחר כך נעשה מאוחר, והטאפאסים הפסיקו לצאת. במקומם יצאו לתוך המסעדה נגן גיטרה שגם שר בספרדית ורקדנית פלמנקו (אנחנו יודעים כי ראינו את הידיים שלה מבעד להררי האנשים) ונתנו הופעה מאוד נחמדה. מדהים לראות איך הפלצנים ביותר בקרב עמישראל, האוכלים קלמארי ומעשנים סיגארים, החלו למחוא כפיים בהתלהבות עם המוזיקה. אחרי כחצי שעה של מוסיקה ראינו שהמתוקים לא מתכוונים לצאת אלינו בקרוב, ולקחנו את עצמנו הביתה. בדרך לאוטו סיפרתי לה על שיטת הקב"א. היא הסתכלה בכמיהה ברחובות החשוכים ואמרה, כן, אולי גלידה. אבל התעצלנו, ונסענו הביתה. ואולי אנחנו סתם לא יודעות להנות מהחיים. מה בכל זאת אכלנו שם ? קרוסטיני עם 'קונפי' עגבניות - חביב בגט עם טפאנד זיתים שחורים - סטנדרט בגט עם פטריות בשרי (בהתחלה שמענו פטריות שרי, ותהינו מה זה אומר) - חביב כרישה, עגבניות שרי ובטטות ברוטב אניסי קליל (היה על השולחנות) - מרענן פלחי תפ"א מטוגנים א-לה צ'יפס ברוטב מיונזי - משביע אך סטנדרטי, מוגש בצלחת לשולחן ומשביע את הרעבים בגט עם צ'וריסו ואיולי שום - טוב כוסיות עם גספצ'ו מלפפונים וגספצ'ו שום-גי'נג'ר - חביב, קצת חריף מדי בגט עם פרוסת נקניק ('המון') ורוקט - הבגט מיותר קציצות כרישה ותרד - טעים מאוד סוג של כדור גבינה ועגבניות מטוגן - טעים שיפודי רגלי קלמארי מטוגנים - לא טעמתי, לא מסוגלת להביא את עצמי לאכול רגלים קלמארי ממולא ריזוטו שחור - מנה מצוינת ! כדורי בשר בקר ברוטב כלשהו - סטנדרטי ברבוניות קטנות מטוגנות - חביב, מלא עצמות ונעדר רוטב [חתיכת קינוח ראשונה שדגמנו - תאנים בערק] חשוב לציין שהמגשים ה"שווים" (המון, קלמארי, צ'וריסו) היו הרבה יותר נדירים וקשים להשגה, בעוד הפושטים יותר הסתובבו גם יותר פעמים וכו'. גם טעמים פשוטים יותר (דוג' כדורי הגבינה) ערכו הופעה חד-פעמית בלבד... כך שקשה היה להינות מהם אם רצית יותר מטעימה אחת. לתחושתי, מי שרוצה להינות מערב של מוזיקה וטעימות בקטע של אוירה, חברים ולהעביר כמה שעות על נשנושים במחיר סביר - זה בהחלט אפשרי. המקום רועש, צפוף, מעושן, שמח והשירות טוב. בהתחשב בעובדה שנמזגו חמישה יינות ספרדיים וקפירינייה טובה ללא הגבלה (לא טעמנו יותר מדי, סורי) המחיר מאוד ידידותי למשתמש. אבל מי שרוצה להינות מאוכל עדיף שישמור את הכסף לארוחה רגילה בתהל, או לכל מקום אחר, כי מספר המנות המיוחדות והמקוריות היה קטן ולקח הרבה מאוד זמן ומאמץ להשיג את האוכל עצמו. אבל, כאמור, אולי אנחנו פשוט לא יודעות להינות מהחיים.
כנראה שאנחנו ממש לא יודעות להנות מהחיים. כי אחרת אי אפשר להבין למה לא ממש נהננו מהערב הספרדי טאפאסי בתהל. בעצם, אולי כן אפשר להבין. שתי בנות, אחת שבעת חיתולים ובית (היא), אחרת שבעת אוכל ביתי מאולתר ולימודים (אני) ושתינו עם ציפיות גבוהות ממקום כמו תהל. הרעיון נשמע מפתה - 100 ש"ח לאדם (99 אבל מי סופר), תמורת ערב של טאפאסים ויינות ספרדיים כפי יכולתך. גם רשימת המנות לדוגמא הייתה מרשימה. אז שמרנו שני מקומות, הכנו מראש את המצרכים - בייביסיטר לילדה (הבעל שלה), וארוחת ערב לבעל שלי, התלבשנו במיטב מחלצותינו ואיפורנו ויצאנו לקרב. מהר מאוד הבנו שבקרב הזה לא נוכל לנצח. הערב אמור היה להתחיל סביב 20:00, כשהגענו ב-20:30 המקום כבר היה מלא. את השולחנות למטה ולמעלה גדשו אנשים שאחזו ביד נואשת את כוסית היין שקיבלו בכניסה. רחבת הכניסה הייתה מעוטרת בשלושה-ארבעה שולחנות בר, וסביב כל אחד כ-20 איש. כמה מגשי טאפאס ריקים נדדו מול עינינו. במהלך השעה וחצי שלאחר מכן נדדנו בחיפוש אחר השילוב בין מקום ישיבה לנגישות קולינרית. כשלנו. כל מקומות הישיבה היו תפוסים או "שמורים" (בחיי- אנשים השאירו תיקים והלכו להסתובב להם), וכשמצאנו לבסוף שני כסאות פנויים ליד הבר למעלה, הסתבר שהאוכל לא מגיע לשם. ירדנו שוב למטה, דגנו קצת אוכל, ושוב עלינו, ושוב ירדנו ושוב עלינו. פה היה חם אבל עם אוכל, שם היה נעים אבל בלי. בשלב מסוים הגענו למסקנה שזה לא בשבילנו. לקחנו את כוסות היין ויצאנו החוצה. שם, על הרחוב, נשאר שולחנון בר פינתי אחד פנוי. האויר היה נעים, המאורר לידנו הפריח את ענני הסיגרים והסיגריות הרחק הרחק, מתחנו את הרגלים וקיללנו את הרגע שעלינו על פלטפורמות. אז גם הסתבר שבחרנו בחוכמה - השולחן שלנו היה ממוקם ליד יציאת המטבח. כך שכל מגש שיצא, התביית עלינו בדקה הראשונה. אז התחלנו לאכול. אבל בערך חצי שעה אחר כך נעשה מאוחר, והטאפאסים הפסיקו לצאת. במקומם יצאו לתוך המסעדה נגן גיטרה שגם שר בספרדית ורקדנית פלמנקו (אנחנו יודעים כי ראינו את הידיים שלה מבעד להררי האנשים) ונתנו הופעה מאוד נחמדה. מדהים לראות איך הפלצנים ביותר בקרב עמישראל, האוכלים קלמארי ומעשנים סיגארים, החלו למחוא כפיים בהתלהבות עם המוזיקה. אחרי כחצי שעה של מוסיקה ראינו שהמתוקים לא מתכוונים לצאת אלינו בקרוב, ולקחנו את עצמנו הביתה. בדרך לאוטו סיפרתי לה על שיטת הקב"א. היא הסתכלה בכמיהה ברחובות החשוכים ואמרה, כן, אולי גלידה. אבל התעצלנו, ונסענו הביתה. ואולי אנחנו סתם לא יודעות להנות מהחיים. מה בכל זאת אכלנו שם ? קרוסטיני עם 'קונפי' עגבניות - חביב בגט עם טפאנד זיתים שחורים - סטנדרט בגט עם פטריות בשרי (בהתחלה שמענו פטריות שרי, ותהינו מה זה אומר) - חביב כרישה, עגבניות שרי ובטטות ברוטב אניסי קליל (היה על השולחנות) - מרענן פלחי תפ"א מטוגנים א-לה צ'יפס ברוטב מיונזי - משביע אך סטנדרטי, מוגש בצלחת לשולחן ומשביע את הרעבים בגט עם צ'וריסו ואיולי שום - טוב כוסיות עם גספצ'ו מלפפונים וגספצ'ו שום-גי'נג'ר - חביב, קצת חריף מדי בגט עם פרוסת נקניק ('המון') ורוקט - הבגט מיותר קציצות כרישה ותרד - טעים מאוד סוג של כדור גבינה ועגבניות מטוגן - טעים שיפודי רגלי קלמארי מטוגנים - לא טעמתי, לא מסוגלת להביא את עצמי לאכול רגלים קלמארי ממולא ריזוטו שחור - מנה מצוינת ! כדורי בשר בקר ברוטב כלשהו - סטנדרטי ברבוניות קטנות מטוגנות - חביב, מלא עצמות ונעדר רוטב [חתיכת קינוח ראשונה שדגמנו - תאנים בערק] חשוב לציין שהמגשים ה"שווים" (המון, קלמארי, צ'וריסו) היו הרבה יותר נדירים וקשים להשגה, בעוד הפושטים יותר הסתובבו גם יותר פעמים וכו'. גם טעמים פשוטים יותר (דוג' כדורי הגבינה) ערכו הופעה חד-פעמית בלבד... כך שקשה היה להינות מהם אם רצית יותר מטעימה אחת. לתחושתי, מי שרוצה להינות מערב של מוזיקה וטעימות בקטע של אוירה, חברים ולהעביר כמה שעות על נשנושים במחיר סביר - זה בהחלט אפשרי. המקום רועש, צפוף, מעושן, שמח והשירות טוב. בהתחשב בעובדה שנמזגו חמישה יינות ספרדיים וקפירינייה טובה ללא הגבלה (לא טעמנו יותר מדי, סורי) המחיר מאוד ידידותי למשתמש. אבל מי שרוצה להינות מאוכל עדיף שישמור את הכסף לארוחה רגילה בתהל, או לכל מקום אחר, כי מספר המנות המיוחדות והמקוריות היה קטן ולקח הרבה מאוד זמן ומאמץ להשיג את האוכל עצמו. אבל, כאמור, אולי אנחנו פשוט לא יודעות להינות מהחיים.
