ערב יום שישי.../images/Emo48.gif
9:30 יום שישי שקט וקר בתל אביב. אני מתקשרת אליך ומציעה לך להגיע "לשתות משהו"... אתה נשמע נרגש, ומאשר כי תגיע בסביבות 10, 10:15. אני מכינה את הדירה, מסדרת לקראת הערב, מחכה בציפיה נרגשת למה שעתיד לבוא. כשהכל מוכן אני יוצאת אל המרפסת, מעשנת סיגריה וממתינה... האוויר הקפוא והגשם שיורד בחוץ מצליחים לצנן אותי מעט, אך לא מספיק. אתה מגיע בדיוק ב10:15, רחוץ ומסורק, מבושם למשעי ומריח כל כך טוב- לא שזה מצליח לטשטש את הריח ההוא. אני מכניסה אותך פנימה, סוגרת אחריך את הדלת בחיוך, ואתה כלל לא משתומם- הלא ברור שאני שמחה לראותך... המוזיקה מתנגנת ברקע, מתאימה לאווירה עד מאוד, ואני מתרווחת בכורסא הנוחה בסלון הקטן שלי, ומקשיבה לך מדבר. אתה לבוש יפה היום, חולצה לבנה עם צווארון שמחמיאה לך עד מאוד, ג'ינס שחור כחול חדש, והשיער שלך אסוף אחורנית בקוקו, חושף את הצוואר השנהבי שלך אלי, כמו מתגרה. עוד כוס ויסקי- בלנטיין מיושן במיוחד שאני שומרת רק לאורחים, ואתה נינוח, עינייך הטובות מביטות בי, מצפות לתחילת ההצגה, ואני השחקנית הראשית... מגעים אקראיים כביכול, אני קרובה אליך על הספה, ממתכננת כל מהלך היטב- אני יוצאת לצייד, ואני אפילו לא צריכה לרוץ אחרי הטרף שלי... נשיקה חפוזה, אתה מתקרב לתת עוד, אך אני מתרחקת, מחייכת אליך, מזמינה אותך למשחק- החלטתי שכך יהיה מעניין יותר... כשעה אחרי שהגעת, אני מפילה את הפצצה. אני לוחשת אליך קרוב קרוב באוזן, "אז מה דעתך על.... דם...?" אתה משתתק באחת, מביט עלי, ספק מבוהל ספק סקרני... "אני תורם דם כל שנה, ואת?", אתה מתבדח, מנסה להפיג את החשש. "מה דעתך לתרום לי, למשל?" אני שואלת בחיוך, מחליקה בחשאי את הלשון על הניבים, כמעט מרגישה את הטעם. "מ-מה זאת אומרת?? למה את מתכוונת?" אתה עדיין מגכך לעברי, בטוח שאיני רצינית. אני רצינית עד מאוד. אני מספרת לך בקצרה על התשוקה הבלתי רגילה שלי, ואתה מסוקרן מאוד כעת, תוהה עד כמה אני מספרת סיפור, וכמה ממנו הינו אמת לאמיתה... אחרי הכל- "ערפדים" אמורים להיות יצורים בני אלמוות, לא? חיים בארונות, נזהרים מאור השמש, לא בדיוק בחורה בת 23 שגרה בדירת גג ליד הים, ועובדת משמרות בוקר במסעדה כאילו אין מחר. האלבום שאני הכי אוהבת נופל על מקומו בפלייליסט שאירגנתי לנו קודם לכן, אפל אך מואר במידה הנכונה. אתה מבין שיכול להיות ש"יצא לך מכל הסיפור הזה משהו טוב", ומתגרה בי- מגיש אליך מפרק יד, רוכן אלי, מקרב את הצוואר כאילו במקרה, ועורקיך הנאים כמו קוראים אלי "בואי"... אילו ידעת, למה אתה גורם בעשותך כך... אתה שואל מאיפה זה מגיע, משועשע קלות אך מתעניין ברצינות במקביל, ואני מספרת, אני מרגישה לרגע כמו בסצינה מ"ראיון עם הערפד" המיתלוגי. אני מספרת לך בקצרה איך הכל התחיל אצלי, איך אני התעוררתי... זה היה הבחור שהכרתי בבסיס שכוח האל בו שירתתי בתקופת הצבא. היו לו עיניים משתקות, רעות מאוד, אבל נמשכתי אליו כמו עש אל אש, ולא יכולתי לעצור בעצמי... הדבר היחיד שהוא העניק לי משך 3שנות החברות שלנו, היה הידע, הוודאוץ במשיכה שלי לדם. זה קרה ביום שישי בו "נשארנו שבת" לבד, רק שנינו כמעט על בסיס מדברי נטוש ושומם- באותו הרגע לא היה איש מלבדינו בעולם כולו. הוא שאל אותי אם אני יודעת שישנם אנשים בעולם הזה שזקוקים מדי פעם לדם. עניתי לו במבוכה שלא הכרתי כאלו, אבל אני מוצאת עצמי מהרהרת בסוגיה הזו רבות, לפעמים. השמש רק החלה לרדת, והאופק המדברי החשוף, הפתוח כל כך סימא את המבט. "בואי, אקח אותך למקום שקט יותר" הוא אמר ואחז בידי... לא ידעתי שמשם לא אוכל לשוב אותה האחת שהייתי. עלינו לגג בנין המפקדה, מצויידים בשמיכה וקפה שאותו כלל לא שתינו בסוף. בלי אזהרה נוספת, בעודי מביטה אל המרחק, הוא אחז בידי, והביט עמוקות אל עיני... "את מוכנה, את באמת רוצה בכך?" הוא שאל, שמץ של רעד עבר בקולו. "כ- כן, נראה שכ"- בלי אזהרה נוספת הוא נרכן במהירות אל פרק ידי, ונשך. נשיכה אחת בלא עזרת ניבים חדים במיוחד, מדוייקת, חזקה ששילחה כאב חודר אל כל הגוף שלי, ובו זמנית גלים של עונג מטורף, כללי, בכל האיזורים... כשהרים את פניו ראיתי שהוא מחייך, ואז, הוא החל לשתות.. -כלל לא שמתי לב שירד לי דם! מתי הוא הספיק לפצוע את העור, להגיר את חיי כך?! הוא המשיך ושתה עוד ועוד. אני נפלתי אחורה אל השמיכה, ודימדמתי במבטי אל השמיים שהשחירו כבר, מתענגת על כל דקה, כל שניה, כל מאית שניה, כל שבריר זמן קטן שחלף אותנו. לא האמנתי שזה קורה, לא האמנתי כלל... כשהוא עצר פתאום, והתרחק ממני אל עברו השני של הגג, מרגיע עצמו לאט, הוא שאל אם אני רוצה לשתות בעצמי, לטעום אותו, לראות איך זה מרגיש. כן! בוודאי שאני רוצה!!! כיוון שלא הייתי מנוסה בעניין, והייתי מעט מטושטשת מן החוויה שעברתי דקות מספר לפני כן, הוא אזר אומץ בלתי יתואר, ונשך את פרק ידו בעצמו, כשארשת כואבת אך מסופקת משהו על פניו. כשהוא התקרב, מפרק ידו טבול בדם אדום וחם, מגרה את חוש הריח שלי, חושני ויפה כל כך, כל חושי החלו משתוללים באחת, ופי התמלא רוק, נדרכתי והייתי כחיה לפתע... את הרגע ההוא איני יכולה לתאר במילים, לא משנה כמה פעמים הוא חזר על עצמו במשך ההיסטוריה הלא כל כך ענפה שלי... הטירוף של לפני. הרגע בו הטעם החד והמדויק הזה נוגע בלשון, ומתפשט אל חלל הפה, אל כולי. התאבון הבלתי נדלה, בלתי נלאה, משגע ומסמם- לשתות לקרבך את החיים של האדם מולך, להפוך הוא במידה מסויימת, להתנתק באופן כולל ומוחלט מן העולם לאותם רגעים. החושים שמתחדדים עד כאב, ההנאה האדירה מכל מגע, מכל משב רוח טועה, הגירוי המיני הנפשי והויזואלי שמופק מכך... אין דרך לתאר זאת במילים לאדם שלא ניסה, שלא ידע זאת על בשרו, תרתי משמע... "תסבירי עוד!" אתה דורש, מסורקן ומרותק עד עמקי נשמתך, ואני יודעת שזהו- ניצחתי אותך, לכדתי אותך ברשת. "ניתן להגדיר את זה כרעב. הרעב הכי חזק שיש..." אני אומרת, בוחרת מילים, תוהה על קנקנן. וזה לא מספיק אף פעם... גם כששותים. אתה שותה, וחושב שזהו- לא יחסר לך דבר, אתה מסופק ומלא ומאושר באופן הכי בסיסי בעולם, ו20 דקות אחר כך אתה רעב שוב, רוצה עוד. לא נגמר, לא מפסיק. הרגע הקדוש הזה, כשהשן חודרת את העור, צמרמורת של כאב טהור מלא בעונג, הטעם הזה, ששום דבר אינו דומה לו... התחושות שמתחזקות עד כדי אבסורד בכלל, צבעים חזקים,ריחות שלא הכרת, צלילים שלא יצא לך להאזין להם עד עתה, התחושה השמימית הזו.... אין דבר שישווה לזה. לא סקס. לא סמים, כל סוג של סם. אין גם דבר שישווה לחשק, ולעצמתיות שבה הוא יטלטל אותך לנצח... מהרגע בו תבין, שאין דרך חזרה מהדרך בה אתה הולך. אני מביטה בך, ואתה שותק, החזה שלך עולה ויורד ואתה מתנשם במהירות, לשונך דבוקה אל חיכך ופיך יבש. אני יודעת שזה הרגע המתאים... "אז מה, מה דעתך לתרום לי, למשל?" אני מחייכת ושואלת שוב, פאראפאזה על קודם... "כן!" נחרץ היא התשובה המתקבלת, ואני לא מחכה יותר... V-----V
9:30 יום שישי שקט וקר בתל אביב. אני מתקשרת אליך ומציעה לך להגיע "לשתות משהו"... אתה נשמע נרגש, ומאשר כי תגיע בסביבות 10, 10:15. אני מכינה את הדירה, מסדרת לקראת הערב, מחכה בציפיה נרגשת למה שעתיד לבוא. כשהכל מוכן אני יוצאת אל המרפסת, מעשנת סיגריה וממתינה... האוויר הקפוא והגשם שיורד בחוץ מצליחים לצנן אותי מעט, אך לא מספיק. אתה מגיע בדיוק ב10:15, רחוץ ומסורק, מבושם למשעי ומריח כל כך טוב- לא שזה מצליח לטשטש את הריח ההוא. אני מכניסה אותך פנימה, סוגרת אחריך את הדלת בחיוך, ואתה כלל לא משתומם- הלא ברור שאני שמחה לראותך... המוזיקה מתנגנת ברקע, מתאימה לאווירה עד מאוד, ואני מתרווחת בכורסא הנוחה בסלון הקטן שלי, ומקשיבה לך מדבר. אתה לבוש יפה היום, חולצה לבנה עם צווארון שמחמיאה לך עד מאוד, ג'ינס שחור כחול חדש, והשיער שלך אסוף אחורנית בקוקו, חושף את הצוואר השנהבי שלך אלי, כמו מתגרה. עוד כוס ויסקי- בלנטיין מיושן במיוחד שאני שומרת רק לאורחים, ואתה נינוח, עינייך הטובות מביטות בי, מצפות לתחילת ההצגה, ואני השחקנית הראשית... מגעים אקראיים כביכול, אני קרובה אליך על הספה, ממתכננת כל מהלך היטב- אני יוצאת לצייד, ואני אפילו לא צריכה לרוץ אחרי הטרף שלי... נשיקה חפוזה, אתה מתקרב לתת עוד, אך אני מתרחקת, מחייכת אליך, מזמינה אותך למשחק- החלטתי שכך יהיה מעניין יותר... כשעה אחרי שהגעת, אני מפילה את הפצצה. אני לוחשת אליך קרוב קרוב באוזן, "אז מה דעתך על.... דם...?" אתה משתתק באחת, מביט עלי, ספק מבוהל ספק סקרני... "אני תורם דם כל שנה, ואת?", אתה מתבדח, מנסה להפיג את החשש. "מה דעתך לתרום לי, למשל?" אני שואלת בחיוך, מחליקה בחשאי את הלשון על הניבים, כמעט מרגישה את הטעם. "מ-מה זאת אומרת?? למה את מתכוונת?" אתה עדיין מגכך לעברי, בטוח שאיני רצינית. אני רצינית עד מאוד. אני מספרת לך בקצרה על התשוקה הבלתי רגילה שלי, ואתה מסוקרן מאוד כעת, תוהה עד כמה אני מספרת סיפור, וכמה ממנו הינו אמת לאמיתה... אחרי הכל- "ערפדים" אמורים להיות יצורים בני אלמוות, לא? חיים בארונות, נזהרים מאור השמש, לא בדיוק בחורה בת 23 שגרה בדירת גג ליד הים, ועובדת משמרות בוקר במסעדה כאילו אין מחר. האלבום שאני הכי אוהבת נופל על מקומו בפלייליסט שאירגנתי לנו קודם לכן, אפל אך מואר במידה הנכונה. אתה מבין שיכול להיות ש"יצא לך מכל הסיפור הזה משהו טוב", ומתגרה בי- מגיש אליך מפרק יד, רוכן אלי, מקרב את הצוואר כאילו במקרה, ועורקיך הנאים כמו קוראים אלי "בואי"... אילו ידעת, למה אתה גורם בעשותך כך... אתה שואל מאיפה זה מגיע, משועשע קלות אך מתעניין ברצינות במקביל, ואני מספרת, אני מרגישה לרגע כמו בסצינה מ"ראיון עם הערפד" המיתלוגי. אני מספרת לך בקצרה איך הכל התחיל אצלי, איך אני התעוררתי... זה היה הבחור שהכרתי בבסיס שכוח האל בו שירתתי בתקופת הצבא. היו לו עיניים משתקות, רעות מאוד, אבל נמשכתי אליו כמו עש אל אש, ולא יכולתי לעצור בעצמי... הדבר היחיד שהוא העניק לי משך 3שנות החברות שלנו, היה הידע, הוודאוץ במשיכה שלי לדם. זה קרה ביום שישי בו "נשארנו שבת" לבד, רק שנינו כמעט על בסיס מדברי נטוש ושומם- באותו הרגע לא היה איש מלבדינו בעולם כולו. הוא שאל אותי אם אני יודעת שישנם אנשים בעולם הזה שזקוקים מדי פעם לדם. עניתי לו במבוכה שלא הכרתי כאלו, אבל אני מוצאת עצמי מהרהרת בסוגיה הזו רבות, לפעמים. השמש רק החלה לרדת, והאופק המדברי החשוף, הפתוח כל כך סימא את המבט. "בואי, אקח אותך למקום שקט יותר" הוא אמר ואחז בידי... לא ידעתי שמשם לא אוכל לשוב אותה האחת שהייתי. עלינו לגג בנין המפקדה, מצויידים בשמיכה וקפה שאותו כלל לא שתינו בסוף. בלי אזהרה נוספת, בעודי מביטה אל המרחק, הוא אחז בידי, והביט עמוקות אל עיני... "את מוכנה, את באמת רוצה בכך?" הוא שאל, שמץ של רעד עבר בקולו. "כ- כן, נראה שכ"- בלי אזהרה נוספת הוא נרכן במהירות אל פרק ידי, ונשך. נשיכה אחת בלא עזרת ניבים חדים במיוחד, מדוייקת, חזקה ששילחה כאב חודר אל כל הגוף שלי, ובו זמנית גלים של עונג מטורף, כללי, בכל האיזורים... כשהרים את פניו ראיתי שהוא מחייך, ואז, הוא החל לשתות.. -כלל לא שמתי לב שירד לי דם! מתי הוא הספיק לפצוע את העור, להגיר את חיי כך?! הוא המשיך ושתה עוד ועוד. אני נפלתי אחורה אל השמיכה, ודימדמתי במבטי אל השמיים שהשחירו כבר, מתענגת על כל דקה, כל שניה, כל מאית שניה, כל שבריר זמן קטן שחלף אותנו. לא האמנתי שזה קורה, לא האמנתי כלל... כשהוא עצר פתאום, והתרחק ממני אל עברו השני של הגג, מרגיע עצמו לאט, הוא שאל אם אני רוצה לשתות בעצמי, לטעום אותו, לראות איך זה מרגיש. כן! בוודאי שאני רוצה!!! כיוון שלא הייתי מנוסה בעניין, והייתי מעט מטושטשת מן החוויה שעברתי דקות מספר לפני כן, הוא אזר אומץ בלתי יתואר, ונשך את פרק ידו בעצמו, כשארשת כואבת אך מסופקת משהו על פניו. כשהוא התקרב, מפרק ידו טבול בדם אדום וחם, מגרה את חוש הריח שלי, חושני ויפה כל כך, כל חושי החלו משתוללים באחת, ופי התמלא רוק, נדרכתי והייתי כחיה לפתע... את הרגע ההוא איני יכולה לתאר במילים, לא משנה כמה פעמים הוא חזר על עצמו במשך ההיסטוריה הלא כל כך ענפה שלי... הטירוף של לפני. הרגע בו הטעם החד והמדויק הזה נוגע בלשון, ומתפשט אל חלל הפה, אל כולי. התאבון הבלתי נדלה, בלתי נלאה, משגע ומסמם- לשתות לקרבך את החיים של האדם מולך, להפוך הוא במידה מסויימת, להתנתק באופן כולל ומוחלט מן העולם לאותם רגעים. החושים שמתחדדים עד כאב, ההנאה האדירה מכל מגע, מכל משב רוח טועה, הגירוי המיני הנפשי והויזואלי שמופק מכך... אין דרך לתאר זאת במילים לאדם שלא ניסה, שלא ידע זאת על בשרו, תרתי משמע... "תסבירי עוד!" אתה דורש, מסורקן ומרותק עד עמקי נשמתך, ואני יודעת שזהו- ניצחתי אותך, לכדתי אותך ברשת. "ניתן להגדיר את זה כרעב. הרעב הכי חזק שיש..." אני אומרת, בוחרת מילים, תוהה על קנקנן. וזה לא מספיק אף פעם... גם כששותים. אתה שותה, וחושב שזהו- לא יחסר לך דבר, אתה מסופק ומלא ומאושר באופן הכי בסיסי בעולם, ו20 דקות אחר כך אתה רעב שוב, רוצה עוד. לא נגמר, לא מפסיק. הרגע הקדוש הזה, כשהשן חודרת את העור, צמרמורת של כאב טהור מלא בעונג, הטעם הזה, ששום דבר אינו דומה לו... התחושות שמתחזקות עד כדי אבסורד בכלל, צבעים חזקים,ריחות שלא הכרת, צלילים שלא יצא לך להאזין להם עד עתה, התחושה השמימית הזו.... אין דבר שישווה לזה. לא סקס. לא סמים, כל סוג של סם. אין גם דבר שישווה לחשק, ולעצמתיות שבה הוא יטלטל אותך לנצח... מהרגע בו תבין, שאין דרך חזרה מהדרך בה אתה הולך. אני מביטה בך, ואתה שותק, החזה שלך עולה ויורד ואתה מתנשם במהירות, לשונך דבוקה אל חיכך ופיך יבש. אני יודעת שזה הרגע המתאים... "אז מה, מה דעתך לתרום לי, למשל?" אני מחייכת ושואלת שוב, פאראפאזה על קודם... "כן!" נחרץ היא התשובה המתקבלת, ואני לא מחכה יותר... V-----V
