ערב טוב
ב"ה כפי שכבר כתבתי, אני סובל מ-OCD מאז שאני קטן ובנוסף מאספרגר וכנראה מעוד בעיות נפשיות. ה-OCD שלי התבטא לאורך השנים בכל מיני דברים שונים ומשונים, מחשבות שלא עוזבות אותי, צורך בלתי נשלט ובלתי הגיוני לספר לאמא שלי כל דבר רע שעלה לי בראש, טקסים שונים שהרגשתי שאני חייב לבצע אחרת יקרו כל מיני דברים מפחידים ח"ו ועוד. בשלב מסויים חזרתי בתשובה וכל התהליך היה מלווה בכפייתיות בנוגע לעצם התהליך של החזרה בתשובה ובנוגע להתנהגות כפייתית בקיום מצוות שונות. ה-OCD בא בצורות שונות במשך הזמן, אבל למרות הכל עוד איכשהו תפקדתי וגם שפניתי כמה פעמים לפסיכולוגים ופסיכיאטרים, לא הרגשתי צורך ממשי בטיפול. גם אחרי שנודע לי שיש כזה דבר OCD ושאני סובל מזה, חשבתי שאני יכול להסתדר עם זה לבד. אבל לפני כמה חודשים המצב שלי החמיר ונתקפתי במחשבות מטרידות ובחרדות שרק הלכו והחמירו. התחלתי טיפול אצל פסיכולוג ופסיכיאטר, שנתן לי רסיטל ובאמת בהתחלה היה שיפור חזק אבל בימים האחרונים הכל חזר לי ואני סובל מזה נורא. אני לא יודע אם זה מקובל בפורום ואם יש טעם בזה, אבל אני רוצה לנסות לפרט פה את מה שעובר לי בראש, כי זה מטריד אותי יותר ויותר ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי, בזמן שעד התור שלי לפסיכולוג יש עוד שבוע ואני זקוק לתמיכה כלשהי. האמת היא שאני בעצמי כבר לא מבין אם זה OCD או לא. המחשבות שמשגעות אותי הם ספקות באמונה ומחשבות כפירה נוראיות, אבל לא סתם פתאום אלא הכל בא עם נימוקים מפורטים למחשבות אלה. מחשבות כאלה התחילו אצלי כבר זמן קצר אחרי שחזרתי בתשובה והם תמיד גרמו לי חרדה ותחושה נוראית, אבל בדרך כלל הם באו רק לפעמים, אבל בזמן האחרון הן לא עוזבות אותי בכלל. אני כל הזמן מגיע למסקנות שהכל לא אמת ח"ו (ואני כל הזמן מוצא כביכול הוכחות חזקות לכך ח"ו) ושאני לא מאמין בשום דבר ח"ו (וזה שאני ממשיך להיות חרדי זה רק כי התרגלתי ככה ואני כבר לא מתאר לעצמי איך אפשר אחרת) וזה גורם לי תחושה נוראית של סבל וחרדה עד כדי כך שאני לא יכול להסביר בהגיון למה התחושה היא כל כך נוראית. כמה שאני חושב על זה יותר, ככה אני משתכנע יותר במסקנה הזאת ח"ו (וכמעט ולא עולות לי מחשבות הפוכות, כלומר מחשבות על זה שהכל אמת), וככה אני מתחיל להרגיש יותר ויותר רע עד כדי כך שאני מרגיש כמו "קצר במוח" ומרגיש שאני משתגע ועד כדי כך שכל דבר קטן שקשור לדת שאני רואה או שומע גורם לי עוד יותר חרדה. בצורה כזאת המצב שלי מחמיר יותר ויותר. בגלל שאני מודע לכך שמחשבות כאלה גורמות לי סבל נוראי אני מנסה להימנע מהן בכל הכוח וגם כשהמחשבה באה אני מנסה להגיד לעצמי "עצור, אל תמשיך לחשוב על זה אחרת אתה תסבול" או "כל המחשבות האלה הם בגלל OCD ואין בהם שום תוכן ותועלת, לכן אין טעם לחשוב אותן כי מה שהן גורמות זה סבל". למרות זאת חלק גדול מהזמן אני לא יכול לשלוט בזה ואני כן חושב את המחשבות שגורמות לי סבל. המחשבות עולות כל הזמן, אבל כשאני לומד משהו או עוסק במשהו שקשור לדת אני כל הזמן מוצא בזה כביכול סתירות ודברים לא הגיוניים ח"ו ואז המחשבות הרבה יותר חזקות. כשאני מנסה לא לחשוב אותם ישר עולה לי מחשבה "אתה מפחד להתמודד עם האמת ולכן אתה מנסה לברוח מהמחשבות". למרות שאני מודע היטב לכך שיש לי OCD ועוד בעיות והם שגורמות לי לחרדה הקשה הזאת ולאופי הכפייתי והאובססיבי של המחשבות, אבל למרות זאת אני כל הזמן חושב שלמרות OCD המחשבות שיש לי בנושא הדת הן אמיתיות ח"ו ואני נמצא במשבר קשה בנושא אמונה ח"ו ומה שמפריע לי זה המצב שמצד אחד אני חרדי ומצד שני כאילו אין אמונה ח"ו (ואולי אילו הייתי מפסיק להיות דתי ח"ו המחשבות הקשות היו נעלמות). מדי פעם אני בכל זאת מצליח לשכנע את עצמי (או מבקש מאחרים לשכנע אותי) שהמחשבות הם OCD ואז זה קצת מרגיע אותי (האם זה טקס ?) אבל רוב הזמן אני לא יכול לשכנע את עצמי שזה OCD ומשוכנע שהכל אמיתי, ואז הלחץ מחמיר. כשאני מנסה לשכנע את עצמי שהכל בגלל OCD ושאר הבעיות הנפשיות שלי ישר עולה מחשבה "אתה משתמש בתירוץ של OCD ושאר בעיות נפשיות כדי להדחיק את האמת". ואולי זה שאני כותב את כל ההרגשות והמחשבות שלי בנושא האמונה בכזאת קלות, וכמעט לא מזכיר את הצד השני שבעד האמונה (אם הוא קיים אצלי בכלל, אולי לא ח"ו) לא מראה על כך שאצלי זה אמיתי ח"ו ? למרות כל מה שכתבתי כאן כדי לתאר את ההרגשה שלי, אני לא מצליח לתאר בכתב את המצב כמו שצריך. התחושות והמחשבות הקשות יותר קשות ממה שאני מצליח לתאר, ואני לא מסוגל לתאר אותן בכתב או בדיבור, רק באותו הרגע שאני מרגיש את זה אני חש את הנוראיות של ההרגשה. כנראה כתוצאה מכל זה, רוב הזמן, גם כשאני קצת יותר רגוע, גם כשאני מצליח לתפקד, אני מרגיש מדוכא, סובל, שחוק פיזית ונפשית. אני מרגיש תחושה של הידרדרות בחיים שלי ובאישיות שלי. אין לי חשק לכלום ושום דבר לא משמח אותי. אני מצטער שכתבתי הודעה כל כך ארוכה עם כל כך הרבה שטויות, אבל אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי.
ב"ה כפי שכבר כתבתי, אני סובל מ-OCD מאז שאני קטן ובנוסף מאספרגר וכנראה מעוד בעיות נפשיות. ה-OCD שלי התבטא לאורך השנים בכל מיני דברים שונים ומשונים, מחשבות שלא עוזבות אותי, צורך בלתי נשלט ובלתי הגיוני לספר לאמא שלי כל דבר רע שעלה לי בראש, טקסים שונים שהרגשתי שאני חייב לבצע אחרת יקרו כל מיני דברים מפחידים ח"ו ועוד. בשלב מסויים חזרתי בתשובה וכל התהליך היה מלווה בכפייתיות בנוגע לעצם התהליך של החזרה בתשובה ובנוגע להתנהגות כפייתית בקיום מצוות שונות. ה-OCD בא בצורות שונות במשך הזמן, אבל למרות הכל עוד איכשהו תפקדתי וגם שפניתי כמה פעמים לפסיכולוגים ופסיכיאטרים, לא הרגשתי צורך ממשי בטיפול. גם אחרי שנודע לי שיש כזה דבר OCD ושאני סובל מזה, חשבתי שאני יכול להסתדר עם זה לבד. אבל לפני כמה חודשים המצב שלי החמיר ונתקפתי במחשבות מטרידות ובחרדות שרק הלכו והחמירו. התחלתי טיפול אצל פסיכולוג ופסיכיאטר, שנתן לי רסיטל ובאמת בהתחלה היה שיפור חזק אבל בימים האחרונים הכל חזר לי ואני סובל מזה נורא. אני לא יודע אם זה מקובל בפורום ואם יש טעם בזה, אבל אני רוצה לנסות לפרט פה את מה שעובר לי בראש, כי זה מטריד אותי יותר ויותר ואני לא יודע מה לעשות עם עצמי, בזמן שעד התור שלי לפסיכולוג יש עוד שבוע ואני זקוק לתמיכה כלשהי. האמת היא שאני בעצמי כבר לא מבין אם זה OCD או לא. המחשבות שמשגעות אותי הם ספקות באמונה ומחשבות כפירה נוראיות, אבל לא סתם פתאום אלא הכל בא עם נימוקים מפורטים למחשבות אלה. מחשבות כאלה התחילו אצלי כבר זמן קצר אחרי שחזרתי בתשובה והם תמיד גרמו לי חרדה ותחושה נוראית, אבל בדרך כלל הם באו רק לפעמים, אבל בזמן האחרון הן לא עוזבות אותי בכלל. אני כל הזמן מגיע למסקנות שהכל לא אמת ח"ו (ואני כל הזמן מוצא כביכול הוכחות חזקות לכך ח"ו) ושאני לא מאמין בשום דבר ח"ו (וזה שאני ממשיך להיות חרדי זה רק כי התרגלתי ככה ואני כבר לא מתאר לעצמי איך אפשר אחרת) וזה גורם לי תחושה נוראית של סבל וחרדה עד כדי כך שאני לא יכול להסביר בהגיון למה התחושה היא כל כך נוראית. כמה שאני חושב על זה יותר, ככה אני משתכנע יותר במסקנה הזאת ח"ו (וכמעט ולא עולות לי מחשבות הפוכות, כלומר מחשבות על זה שהכל אמת), וככה אני מתחיל להרגיש יותר ויותר רע עד כדי כך שאני מרגיש כמו "קצר במוח" ומרגיש שאני משתגע ועד כדי כך שכל דבר קטן שקשור לדת שאני רואה או שומע גורם לי עוד יותר חרדה. בצורה כזאת המצב שלי מחמיר יותר ויותר. בגלל שאני מודע לכך שמחשבות כאלה גורמות לי סבל נוראי אני מנסה להימנע מהן בכל הכוח וגם כשהמחשבה באה אני מנסה להגיד לעצמי "עצור, אל תמשיך לחשוב על זה אחרת אתה תסבול" או "כל המחשבות האלה הם בגלל OCD ואין בהם שום תוכן ותועלת, לכן אין טעם לחשוב אותן כי מה שהן גורמות זה סבל". למרות זאת חלק גדול מהזמן אני לא יכול לשלוט בזה ואני כן חושב את המחשבות שגורמות לי סבל. המחשבות עולות כל הזמן, אבל כשאני לומד משהו או עוסק במשהו שקשור לדת אני כל הזמן מוצא בזה כביכול סתירות ודברים לא הגיוניים ח"ו ואז המחשבות הרבה יותר חזקות. כשאני מנסה לא לחשוב אותם ישר עולה לי מחשבה "אתה מפחד להתמודד עם האמת ולכן אתה מנסה לברוח מהמחשבות". למרות שאני מודע היטב לכך שיש לי OCD ועוד בעיות והם שגורמות לי לחרדה הקשה הזאת ולאופי הכפייתי והאובססיבי של המחשבות, אבל למרות זאת אני כל הזמן חושב שלמרות OCD המחשבות שיש לי בנושא הדת הן אמיתיות ח"ו ואני נמצא במשבר קשה בנושא אמונה ח"ו ומה שמפריע לי זה המצב שמצד אחד אני חרדי ומצד שני כאילו אין אמונה ח"ו (ואולי אילו הייתי מפסיק להיות דתי ח"ו המחשבות הקשות היו נעלמות). מדי פעם אני בכל זאת מצליח לשכנע את עצמי (או מבקש מאחרים לשכנע אותי) שהמחשבות הם OCD ואז זה קצת מרגיע אותי (האם זה טקס ?) אבל רוב הזמן אני לא יכול לשכנע את עצמי שזה OCD ומשוכנע שהכל אמיתי, ואז הלחץ מחמיר. כשאני מנסה לשכנע את עצמי שהכל בגלל OCD ושאר הבעיות הנפשיות שלי ישר עולה מחשבה "אתה משתמש בתירוץ של OCD ושאר בעיות נפשיות כדי להדחיק את האמת". ואולי זה שאני כותב את כל ההרגשות והמחשבות שלי בנושא האמונה בכזאת קלות, וכמעט לא מזכיר את הצד השני שבעד האמונה (אם הוא קיים אצלי בכלל, אולי לא ח"ו) לא מראה על כך שאצלי זה אמיתי ח"ו ? למרות כל מה שכתבתי כאן כדי לתאר את ההרגשה שלי, אני לא מצליח לתאר בכתב את המצב כמו שצריך. התחושות והמחשבות הקשות יותר קשות ממה שאני מצליח לתאר, ואני לא מסוגל לתאר אותן בכתב או בדיבור, רק באותו הרגע שאני מרגיש את זה אני חש את הנוראיות של ההרגשה. כנראה כתוצאה מכל זה, רוב הזמן, גם כשאני קצת יותר רגוע, גם כשאני מצליח לתפקד, אני מרגיש מדוכא, סובל, שחוק פיזית ונפשית. אני מרגיש תחושה של הידרדרות בחיים שלי ובאישיות שלי. אין לי חשק לכלום ושום דבר לא משמח אותי. אני מצטער שכתבתי הודעה כל כך ארוכה עם כל כך הרבה שטויות, אבל אני כבר לא יודע מה לעשות עם עצמי.