ערב טוב
היי בנות, מה שלומכן? אומנם אני בדר"כ לא כותבת כאן, אבל אני מכירה את הפורום הזה הרבה מאוד זמן (ממש עם הקמתו להערכתי) ואני תמיד נכנסת, קוראת, מזדהית ותמיד משהו עוצר בי מלכתוב. אני כרגע לקראת סוף שירותי הצבאי, משתחררת באוקטובר אחרי שירות ארוך וממצה. אני כרגע נמצאת בצומת בחיי, מה הלאה? לימודים? עבודה? טיול? קשה לי להגיד שאמא חסרה כי אני מרגישה שאני כבר לא זוכרת מזה להיות איתה...בגלל שאיבדתי אותה בגיל כה צעיר אני מרגישה שאני לא יודעת מזה שאמא מייעצת לך על כל דבר שהוא... חברה שלי שאלה אותי לפני כמה זמן (חברה מהצבא שלא מכירה אותי מהילדות) אם אני חושבת עליה לפעמים? אם אנחנו מדברים עליה בבית? אם יש לי תמונות שלה? עניתי לה שבוודאי שאני חושבת, מדברים לא, תמונות גם לא. ואני שואלת את עצמי- אולי אני מנסה להדחיק את מה שקרה לי לפני 11 שנים? למה ככ כואב לי לזכור? למה קשה לי לחלוק את הכאב שלי עם אחרים? למה אני לא מדברת על זה? אולי זו התקופה המבלבלת שאני עוברת שמכניסה לי את המחשבות הללו לראש? מה אתן חושבות?
היי בנות, מה שלומכן? אומנם אני בדר"כ לא כותבת כאן, אבל אני מכירה את הפורום הזה הרבה מאוד זמן (ממש עם הקמתו להערכתי) ואני תמיד נכנסת, קוראת, מזדהית ותמיד משהו עוצר בי מלכתוב. אני כרגע לקראת סוף שירותי הצבאי, משתחררת באוקטובר אחרי שירות ארוך וממצה. אני כרגע נמצאת בצומת בחיי, מה הלאה? לימודים? עבודה? טיול? קשה לי להגיד שאמא חסרה כי אני מרגישה שאני כבר לא זוכרת מזה להיות איתה...בגלל שאיבדתי אותה בגיל כה צעיר אני מרגישה שאני לא יודעת מזה שאמא מייעצת לך על כל דבר שהוא... חברה שלי שאלה אותי לפני כמה זמן (חברה מהצבא שלא מכירה אותי מהילדות) אם אני חושבת עליה לפעמים? אם אנחנו מדברים עליה בבית? אם יש לי תמונות שלה? עניתי לה שבוודאי שאני חושבת, מדברים לא, תמונות גם לא. ואני שואלת את עצמי- אולי אני מנסה להדחיק את מה שקרה לי לפני 11 שנים? למה ככ כואב לי לזכור? למה קשה לי לחלוק את הכאב שלי עם אחרים? למה אני לא מדברת על זה? אולי זו התקופה המבלבלת שאני עוברת שמכניסה לי את המחשבות הללו לראש? מה אתן חושבות?
התקופה הזאת לקראת השחרור בהחלט מבלבלת.. הרבה מחשבות של מה לעשות עכשיו? כל האפשרויות פתוחות בפנייך.. ואת אפילו עדיין לא בבקום (אצלי התחושות האלו ממש התחזקו ברגע שיצאתי מהבקום..) אין ספק שלתקופה הזו יש השפעה על הכל והיא מביאה איתה המון מחשבות שלמראית עין לא נראות קשורות.. יקרה, אני מאוד מסכימה עם מה שחייכנית כתבה לך. בחיי היום יום, בשגרה אנחנו עסוקים בחיים. במיוחד בשלב שאת נמצאת בו.. שיש לך כל כך הרבה דברם לחשוב עליהם והחלטות לקבל.. ובמיוחד כשהאובדן היה בגיל צעיר ואת מכירה יותר את החיים בלעדיה מאשר את החיים איתה.. זה סוג אחר לגמרי של כאב ושל התמודדות.. למה את לא מדברת וחולקת את הכאב? כנראה משום שלא למדת איך עושים את זה. כתבת שבבית לא מדברים על זה ואין תמונות וזה נראה כאילו לא היה מקום לכאב הזה. אז אם לא דיברו על זה בביית איך יכולת ללמוד איך עושים את זה? אם לא היה לזה מקום בביית איך תדעי לתת לזה מקום בתוכך? (נושא כל כך מוכר...) אני לא חושבת שאת מדחיקה.. אני חושבת ומאמינה שלכל דבר יש את הזמן שלו.. מאחלת לך המון הצלחה בכל דרך שתבחרי בה.. ואנחנו כאן.. בואי לבקר קצת 