היום נסעתי לקריות לקנות תחפושות.
היה כל כך אביך עד שהתקשתי לנשום.
כשחזרתי לגליל, פתחתי שוב את החלון, כמו שמתפשטים תוך מיאוס בבגדים כשחם...
זה היה נורא להיות בתוך האובך והזיהום
אבל הכי נורא היה להבין שאני כמו ''אסירה'' של האוויר הגלילי,
שלא אעבור לקריות למרות התוכניות. שלא אגור ליד ההורים, שלא אוכל ליהנות מזמן לבד אחרי שטנדו (הגרוש) ישוב לארצו.
והכי כייף היה לדעת שאמשיך לנשום את היהלום הזה, האוויר הנקי והצח...