Dominique Proudshot
New member
ערב טוב לכולם
השחקן שלי רצה לכתוב עכשיו עדכון של מה שקרה לנו לאחרונה בעיר המזופתת מאלן. הוא בכל מקרה, לא יוכל לכתוב אותו. למה אתם שואלים? כי החבית הממושקפת שההורים שלו קוראים לו דני, אבל אתם מכירים כDDN חושב שהוא מצחיק. הוא מנסה לחבר בדיחות על ה"מתיישבים מקאטאן". "תראי", הוא אומר לי, "את יודעת מי מתולתלת כמו כבשה, בלונדינית כמו חיטה, קשה כמו ברזל, אטומה כמו לבנה ומטפסת על עצים?" אותי זה לא הצחיק, ועכשיו הוא סגור בארגז מתחת למיטה שלו, והוא יחשוב על איך הוא מדבר אל גברת טוב טוב לפני שאני אתן לו לצאת משם. קשה. קשה. בכל מקרה, אדריאן, קוואי ואנוכי הוזמנו לארוחת ערב אצל מאלק, שומר עמוד העימות, ושר העיר מאלן ששוכנת למרגלות מצודתו, וקרויה על שמו נדמה לי (קוואי, שהשחקן שלו הרבה יותר נחמד אליו מאשר שלי אליי, העלה מפה לא ממזמן). אז הגענו אליו לארוחה, והוא שיבח אותי על כך שהעליתי את הרמה של פלוגת הקשתים של הצבא שלו (תמיד כיף לקבל מחמאות), הוא נראה בחור חביב ביותר. אני הלכתי להתחרות עם הקשתים בחצר, ולאחר זמן מה פתאום נשמעה האזעקה והיה הרבה רעש ומהומה. רצתי אחרי החיילים האחרים, וראיתי את הלורד מאלק עצבני, כמו שלא ראיתי אף אחד עצבני בחיים שלי. הוא היה כל כך עצבני, שהוא פשוט היה שקוף בחלקים מסויימים בגוף! הוא איים על חיי החיילים שלו אם לא יתפסו אותה ומשהו משהו משהו. הצטרפתי אל אדריאן וקוואי בחדר האוכל, הם היו חיוורים לחלוטין. קוואי סיפר לי שנגנב איזה חפץ מהמצודה, והוא ראה מי עשה את זה, ומי שעשתה את זה נראתה כמו מל! כמובן שאיבדנו את התיאבון לארוחת הערב. מה גם שלאחרונה בכלל לא היה לי תיאבון. שניה בבקשה, <הולכת לצד המיטה ובועטת קלות בארגז תוך כדי צעקה של: "אם לא היית אוכל כל כך הרבה, היית מוריד אפילו יותר מששת הקילוגרמים שאני הורדתי!">, כן, איפה הייתי? אה כן. חזרנו לעיר עצמה, ואד אמר שהוא וקוואי הולכים לחפש קצה חוט לגבי איפה מל, אבל סירב להתיר לי לבוא איתם. אני שונאת שמשאירים אותי מחוץ לעניינים. למחרת כבר תפסו את מל, אבל העתק לא היה איתה. הלכנו לטירה, וקיווינו שקוואי, שהכי קרוב אליה יוציא ממנה משהו. היא הכחישה בתוקף שגנבה את זה, אבל סירבה לדבר על חבריה שיוכלו להעיד שהייתה איתם באותו זמן. חברים מפוקפקים שלא אכפת להם שהיא מסתכנת עבורם, ולה איכפת מהם. ילדה טיפשה ונאמנה מדי אם תשאלו אותי. אדריאן הלך לדבר איתה, אבל ללא הועיל. לבינתיים, הלורד מאלק, שמתברר עם הזמן כמנהיג מרובע, חסר חזון ודמיון שאינו מוכן להסתכל ימינה או שמאלה ולקבל דעות שהן אינן שלו, או ביקורת בונה הודיע לנו חגיגית שהוא יערוך לה משפט ונתן לנו להבין שימיה ספורים. אדריאן וקוואי ניסו לחפש קשר כלשהו אל ה"חברים" של מל. מסתבר שישנן כמה אחוות גנבים בעיר, ומל התחברה אל אחת והסתכסכה עם אחרת. אדריאן וקוואי יותר הרגיזו את האחווה שניסו למצוא מאשר להצליח למצוא, ואנחנו התחלנו לקבל איומים במידה ונמשיך לחפש אותם. בעודי מטיילת ברחוב, הותקפתי מספר פעמים על ידי חוליגנים כאלה, שלכאורה במקרה נתקלו בי ברחוב והפילו אותי שוב ושוב. בסוף נמאס לי ופניתי למשמר. השמועות דרך אגב, עליי ועל היאבקות בוץ ברמה החמישית של מאלן הן שקריות ואין לי שמץ של מושג מאיפה הגיעו. אדריאן בטיוליו נתקל בעיוורת מוכרת תפוחים, שמכרה לו תפוח ובתוכו היה פתק, שבו היא מבקשת להיפגש איתנו. כשנפגשנו איתה, היא סיפרה לנו שהגנב של החפץ הוא משהו שלא מהעולם הזה (כמו שאגור והאוסגיגים), והתחזה למל, שאחוות הגנבים לא קשורות, ושעצבנו אותן וצריך לפייס אותן (וקבעה לנו פגישה עם אחת מהאחוות) והכי חשוב - שהחפץ עדיין בגבולות העיר. בכל מקרה, עייפתי לכתוב, ואני מרחמת על דני, אז אני אוציא אותו מהארגז מצעים שבו הוא סגר את עצמו בטעות. . . . . המשך ערב טוב לכולם.
השחקן שלי רצה לכתוב עכשיו עדכון של מה שקרה לנו לאחרונה בעיר המזופתת מאלן. הוא בכל מקרה, לא יוכל לכתוב אותו. למה אתם שואלים? כי החבית הממושקפת שההורים שלו קוראים לו דני, אבל אתם מכירים כDDN חושב שהוא מצחיק. הוא מנסה לחבר בדיחות על ה"מתיישבים מקאטאן". "תראי", הוא אומר לי, "את יודעת מי מתולתלת כמו כבשה, בלונדינית כמו חיטה, קשה כמו ברזל, אטומה כמו לבנה ומטפסת על עצים?" אותי זה לא הצחיק, ועכשיו הוא סגור בארגז מתחת למיטה שלו, והוא יחשוב על איך הוא מדבר אל גברת טוב טוב לפני שאני אתן לו לצאת משם. קשה. קשה. בכל מקרה, אדריאן, קוואי ואנוכי הוזמנו לארוחת ערב אצל מאלק, שומר עמוד העימות, ושר העיר מאלן ששוכנת למרגלות מצודתו, וקרויה על שמו נדמה לי (קוואי, שהשחקן שלו הרבה יותר נחמד אליו מאשר שלי אליי, העלה מפה לא ממזמן). אז הגענו אליו לארוחה, והוא שיבח אותי על כך שהעליתי את הרמה של פלוגת הקשתים של הצבא שלו (תמיד כיף לקבל מחמאות), הוא נראה בחור חביב ביותר. אני הלכתי להתחרות עם הקשתים בחצר, ולאחר זמן מה פתאום נשמעה האזעקה והיה הרבה רעש ומהומה. רצתי אחרי החיילים האחרים, וראיתי את הלורד מאלק עצבני, כמו שלא ראיתי אף אחד עצבני בחיים שלי. הוא היה כל כך עצבני, שהוא פשוט היה שקוף בחלקים מסויימים בגוף! הוא איים על חיי החיילים שלו אם לא יתפסו אותה ומשהו משהו משהו. הצטרפתי אל אדריאן וקוואי בחדר האוכל, הם היו חיוורים לחלוטין. קוואי סיפר לי שנגנב איזה חפץ מהמצודה, והוא ראה מי עשה את זה, ומי שעשתה את זה נראתה כמו מל! כמובן שאיבדנו את התיאבון לארוחת הערב. מה גם שלאחרונה בכלל לא היה לי תיאבון. שניה בבקשה, <הולכת לצד המיטה ובועטת קלות בארגז תוך כדי צעקה של: "אם לא היית אוכל כל כך הרבה, היית מוריד אפילו יותר מששת הקילוגרמים שאני הורדתי!">, כן, איפה הייתי? אה כן. חזרנו לעיר עצמה, ואד אמר שהוא וקוואי הולכים לחפש קצה חוט לגבי איפה מל, אבל סירב להתיר לי לבוא איתם. אני שונאת שמשאירים אותי מחוץ לעניינים. למחרת כבר תפסו את מל, אבל העתק לא היה איתה. הלכנו לטירה, וקיווינו שקוואי, שהכי קרוב אליה יוציא ממנה משהו. היא הכחישה בתוקף שגנבה את זה, אבל סירבה לדבר על חבריה שיוכלו להעיד שהייתה איתם באותו זמן. חברים מפוקפקים שלא אכפת להם שהיא מסתכנת עבורם, ולה איכפת מהם. ילדה טיפשה ונאמנה מדי אם תשאלו אותי. אדריאן הלך לדבר איתה, אבל ללא הועיל. לבינתיים, הלורד מאלק, שמתברר עם הזמן כמנהיג מרובע, חסר חזון ודמיון שאינו מוכן להסתכל ימינה או שמאלה ולקבל דעות שהן אינן שלו, או ביקורת בונה הודיע לנו חגיגית שהוא יערוך לה משפט ונתן לנו להבין שימיה ספורים. אדריאן וקוואי ניסו לחפש קשר כלשהו אל ה"חברים" של מל. מסתבר שישנן כמה אחוות גנבים בעיר, ומל התחברה אל אחת והסתכסכה עם אחרת. אדריאן וקוואי יותר הרגיזו את האחווה שניסו למצוא מאשר להצליח למצוא, ואנחנו התחלנו לקבל איומים במידה ונמשיך לחפש אותם. בעודי מטיילת ברחוב, הותקפתי מספר פעמים על ידי חוליגנים כאלה, שלכאורה במקרה נתקלו בי ברחוב והפילו אותי שוב ושוב. בסוף נמאס לי ופניתי למשמר. השמועות דרך אגב, עליי ועל היאבקות בוץ ברמה החמישית של מאלן הן שקריות ואין לי שמץ של מושג מאיפה הגיעו. אדריאן בטיוליו נתקל בעיוורת מוכרת תפוחים, שמכרה לו תפוח ובתוכו היה פתק, שבו היא מבקשת להיפגש איתנו. כשנפגשנו איתה, היא סיפרה לנו שהגנב של החפץ הוא משהו שלא מהעולם הזה (כמו שאגור והאוסגיגים), והתחזה למל, שאחוות הגנבים לא קשורות, ושעצבנו אותן וצריך לפייס אותן (וקבעה לנו פגישה עם אחת מהאחוות) והכי חשוב - שהחפץ עדיין בגבולות העיר. בכל מקרה, עייפתי לכתוב, ואני מרחמת על דני, אז אני אוציא אותו מהארגז מצעים שבו הוא סגר את עצמו בטעות. . . . . המשך ערב טוב לכולם.
