הדבורה מאיה
New member
ערב טוב לכולם H-)
עוד יום עבר... עוד יום בו כמעט ולא כתבו בפורום היקר שלנו... ולמה? אני שואלת עצמי שוב ושוב בתקופה האחרונה...למה לא כותבים? מה עוצר את כולם מלספר מה קורה איתם...אם טוב או שרע וקשה? מה מונע מלבוא לבקש עזרה ולקבל את התמיכה שכל כך צריכים? הרי יש לנו פה המון...וכבר נוצר חסר אדיר מלתת אותה. איפה הבית שהכרנו קודם? לאן נעלמה תחושת החממה המוגנת בה מותר ואפשר וצריך ורצוי לכתוב הכל? על כל מה שמפריע ומציק...כל מה שיושב על הלב ולא נותן לנשום. אני לא מאמינה שבאמת אתם מרגישים כל כך טוב שאתם לא צריכים זאת יותר... אולי דווקא הלהפך הוא הנכון. אולי כבר כל כך קשה עד שהפתח שעמלנו כל כך הרבה כדי ליצור אותו פשוט ניסתם לו ולא נותן יותר למה שבפנים לעלות ולצאת לחופשי? או שאולי תחושת השייכות ואווירת המשפחה פגה לה? אולי הכל כבר לא ניראה נכון ומתאים ויאה לכתיבה... כבר לא רואים את חשיבות העניין...כבר לא מרגישים תחושה של הקלה אחרי המאמץ הנדרש בכדי לומר ולבטא במילים את התחושות והמועקות הישובות עלינו ומוחצות את כל הטוב שאפשר לראות ולהרגיש. הרבה שאלות...בלי מענה. אז הנה - אני קוראת לכולכם לחזור הביתה. ולמצוא יחד את הדרך להקימו ולהעמידו מחדש על רגליו. ולהחזיר את האווירה הטובה והתומכת בכל מי שצריך מילה טובה ועידוד... אווירת הביחד. תחושת האחים לצרה שחלקנו פעם. והאמונה שיחד נוכל לעבור ולהתגבר על הכל...יד ביד. ולב אל לב. זה אפשרי...הכל אפשרי. אבל לא אוכל לעשות זאת לבד. צריך את העזרה של כולכם. כל אחד ואחת מכם. אז בבקשה...אנא מכם. חיזרו הביתה. השאירו אות חיים. ספרו מה שלומכם... ספרו איך מתקדם המאבק והמלחמה בבעיות שלנו. שתפו אותנו במה שעובר עליכם... ותנו לנו לתמוך ולהיתמך בידיים אוהבות ודואגות. אנו מתגעגעים... ואוהבים כל כך... מקווה שתקראו את מה שכתבתי וגם תגיבו. אולי תצליחו לענות על חלק מהשאלות המטרידות. אשמח לכל תגובה...כל אח ואחות שיחזור הביתה. כל מה שנכתב יצא מהלב. והלב הזה אוהב ומתגעגע ודואג וחרד לשלומכם. והוא לא הלב היחיד שמרגיש כך. בינתיים...קבלו חיבוק אוהב {}. מקווה לשמוע מכם... שלכם תמיד תמיד. מאיה.
עוד יום עבר... עוד יום בו כמעט ולא כתבו בפורום היקר שלנו... ולמה? אני שואלת עצמי שוב ושוב בתקופה האחרונה...למה לא כותבים? מה עוצר את כולם מלספר מה קורה איתם...אם טוב או שרע וקשה? מה מונע מלבוא לבקש עזרה ולקבל את התמיכה שכל כך צריכים? הרי יש לנו פה המון...וכבר נוצר חסר אדיר מלתת אותה. איפה הבית שהכרנו קודם? לאן נעלמה תחושת החממה המוגנת בה מותר ואפשר וצריך ורצוי לכתוב הכל? על כל מה שמפריע ומציק...כל מה שיושב על הלב ולא נותן לנשום. אני לא מאמינה שבאמת אתם מרגישים כל כך טוב שאתם לא צריכים זאת יותר... אולי דווקא הלהפך הוא הנכון. אולי כבר כל כך קשה עד שהפתח שעמלנו כל כך הרבה כדי ליצור אותו פשוט ניסתם לו ולא נותן יותר למה שבפנים לעלות ולצאת לחופשי? או שאולי תחושת השייכות ואווירת המשפחה פגה לה? אולי הכל כבר לא ניראה נכון ומתאים ויאה לכתיבה... כבר לא רואים את חשיבות העניין...כבר לא מרגישים תחושה של הקלה אחרי המאמץ הנדרש בכדי לומר ולבטא במילים את התחושות והמועקות הישובות עלינו ומוחצות את כל הטוב שאפשר לראות ולהרגיש. הרבה שאלות...בלי מענה. אז הנה - אני קוראת לכולכם לחזור הביתה. ולמצוא יחד את הדרך להקימו ולהעמידו מחדש על רגליו. ולהחזיר את האווירה הטובה והתומכת בכל מי שצריך מילה טובה ועידוד... אווירת הביחד. תחושת האחים לצרה שחלקנו פעם. והאמונה שיחד נוכל לעבור ולהתגבר על הכל...יד ביד. ולב אל לב. זה אפשרי...הכל אפשרי. אבל לא אוכל לעשות זאת לבד. צריך את העזרה של כולכם. כל אחד ואחת מכם. אז בבקשה...אנא מכם. חיזרו הביתה. השאירו אות חיים. ספרו מה שלומכם... ספרו איך מתקדם המאבק והמלחמה בבעיות שלנו. שתפו אותנו במה שעובר עליכם... ותנו לנו לתמוך ולהיתמך בידיים אוהבות ודואגות. אנו מתגעגעים... ואוהבים כל כך... מקווה שתקראו את מה שכתבתי וגם תגיבו. אולי תצליחו לענות על חלק מהשאלות המטרידות. אשמח לכל תגובה...כל אח ואחות שיחזור הביתה. כל מה שנכתב יצא מהלב. והלב הזה אוהב ומתגעגע ודואג וחרד לשלומכם. והוא לא הלב היחיד שמרגיש כך. בינתיים...קבלו חיבוק אוהב {}. מקווה לשמוע מכם... שלכם תמיד תמיד. מאיה.