מליאור,אז חזרת הביתה וסיפרת לנו,
ותודה ששיתפת אותנו, זה נוגע ללב הדרך שבו את מאזכרת את בעלך שהיה טיילן בעל חוש הומור,כי גם אני חובבת מושבעת של הומור וטיוליי רגל בארצנו הנהדרת, הקטע הזה,,כשבאת הביתה ולא היה לך למי לספר,,,אני כ.כ מבינה את זה, חשבתי שרק אני מרגישה ככה, כי מפורים 2003 אני חשה את זה יום יום כשאני נכנסת כל פעם לבית ריק פיזית מאדם אבל עם נשמה שקיימת עבורי, על כל שטות הייני רגילים לספר ולדווח אחד לשני הכל,, מצחקקים כמו בני טיפשעשרה,אז מה אני עושה היום כשאני פותחת את הדלת לאחר טיפוס במדרגות לקומה שלישית,דבר ראשון מתיישבת בספה שבסלון עוצמת עיניים חזק נושמת לאט(הדמעות נגמרו)ומספרת בלי קול,