ערב טוב, התייעצות

[אחת שקטה]

ערב טוב, התייעצות

אני חושדת כבר תקופה שבני בן השלוש וקצת סובל מאו סי די, מידי בוקר כשאני נפרדת ממנו בגן הוא דורש חיבוק וליטוף דווקא עם גב כף היד שלי.. ולפעמים מבקש שאחזור על הפעולה מס פעמים. אם קרה ומיהרתי ועזבתי את הגן בלי הטקס המשך היום שלו יהרס (מניסיון ..)כמו כן מידי בוקר לפני שעוזבים את הבית הוא חייב לחפש חפץ כלשהו שיקח איתו לגן. במידה ולא מוצא הסדר יום שלו משובש. דוגמא נוספת כשאנחנו עולים הביתה במדרגות הוא דורש שאתן לו יד ובמידה ולאחר והתחיל לעלות תוך בקשה שאתן לו יד אני יורדת לעזור לו - הוא יורד עד למטה ודורש את היד מתחילת העליה במדרגות האם לדעתכם מדובר באו.סי.די?

 

[יעל ניסן]

מנסים ככל האפשר

להימנע מלאבחן "על עוור"
מה שאת רואה זו התנהגות חריגה, כזו שלא רואים אצל בני גילו, ומה שמאפיין אותה זו דרישה לחוזרנות

את מודאגת? קחי אותו להערכה רב צוותית במכון להתפתחות הילד במקום מגורייך. הוא בן 3 ובסל השירותים.

 

[אופירA]

בכלל, הייתי עושה את המכסימום -

כדי שלא יהיה צורך לתייג ילד בן 3 כ"בעל הפרעה", גם אם זה מתאים לאיזה אבחון...

עדיף להעצים אותו ולתת מענה אמיתי לצורך שלו, מאשר לפחד מהתנהגותו ולמסגר אותה באיזו כותרת. זה בסה"כ תינוק, תחשבי על זה!
שמת לב אם התנהגות זו קיימת גם עם אנשים אחרים (אבא, אח, גננת) או רק איתך? אם זה רק איתך או בעיקר איתך, סביר שזו התנהגות מטרתית, שכוונתה התת מודעת היא להדאיג אותך, לרכז את מחשבותייך בילד וכך הוא מרגיש שייכות אלייך וביטחון באהבה שלך.

הייתי מנסה לעשות עבודה עצמית (עם עצמך!) שתסלק את הדאגה הפנימית מפני הפרעה. יש לך ילד בן 3, תינוק, שנפשו עדיין פלסטלינה מושלמת, ואפשר לעצב אותה באופן מדהים. טווח היכולות של ילדים הוא מדהים להפליא. הם מסוגלים להמון, אם נותנים אמון ביכולתם. תני בתוך ליבך אמון מוחלט בילד שלך, שהוא נורמלי ותקין, ואין לו שום צורך בהתנהגות חריגה, ותחליטי שזה סתם קטע לא מדאיג.
שימי לב אם תגובותייך מחזקות את ההתנהגות, אם ההתנהגות מרגיזה אותך או אם את מדברת עליה באיזה אופן ומתייחסת אליה, והילד קולט (האנטנות שלהם חזקות באופן מדהים, גם אם לא נגיד מילה אחת) שזה מטריד אותך ולא ברור לך, ואת לא בטוחה בו.

אם הילד מדבר שוטף, הייתי משתמשת בדיבור כדי להעביר לו מסרים משדרי אמון ביכולתו להרגיש טוב גם בלי טקסים, ביכולתו להרגיש טוב גם עם חפץ קבוע או חפץ שאת מחליטה שהוא ייקח או אפילו בלי חפץ בכלל. גם אם הוא לא מגיב כמצופה, הבעת אמון מתמשך ביכולתו עשויה להביא לתוצאה מהירה תוך זמן קצר (אבל חשוב שהאמון יהיה אמיתי לחלוטין, שאת באמת תהיי משוכנעת בתוך ליבך שהתינוק הזה יכול להרגיש טוב גם בלי הטקסים, שהניסיון המר של העבר לא ייקבע בליבך כאיזה מוכרח שבלתי אפשרי בלתו...).
תביני שגם אם ייהרס לו היום כמה פעמים, אבל הוא מקבל ממך מסר ברור (מעומק ליבך) שהוא גדול ומקסים וחזק ועצמאי ויודע להסתדר מצוין, זה בכלל לא אסון גדול. הוא לא ייהרס מכך, הוא יכול להתמודד. הוא יכול לגייס הרבה כוחות בתוך עצמו ולהיפטר מה"כורח" בטקסים אלו.
ככל שהאם תשדר יותר ביטחון בכוחותיו ובמסוגלותו של הילד ו"תפחד" ממנו פחות - כך הילד יהיה מסוגל יותר, וירוויח נכס עצום לחיים שלו כמבוגר.

אם הוא לא מדבר טוב, הייתי משקיעה בהעשרת אוצר המילים שלו, מקריאה לו הרבה ספרים ומעשירה את דמיונו. הייתי מדברת איתו בלשון בוגרת ומפותחת אפילו מעבר ליכולתו המילולית, גם אם הוא לא יבין הכל, כדי להעצים את הבנתו ועושר הביטוי שלו.

 

[ladybug4NLP]

העצה של יעל מצויינת

קשיבי לתחושות הבטן שלך.
את מרגישה שלילד יש בעיה וקשה לך להתמודד ואת רוצה את הטוב ביותר עבורו?
לכי ליעוץ.
זה לא חייב "לתייג" את הילד כבעל הפרעה אבל כדי לדעת מה לעשות כדאי לקבל יעוץ מקצועי

 

[עפרה מהודר]

בהחלט לקחת את הילד לאבחון.

התנהגות חזרתית אצל ילדים מעידה על מצוקה -- בין אם זמנית או קבועה.
על מנת לדעת מה מקור המצוקה, צריך לאבחן.

האם אבחון נותן תיוג?
לא בהכרח.
על הגורם המאבחן (רופא, פסיכולוג וכו') חלה חובת סודיות רפואית.
אסור לו לגלות את מסקנות האבחון לאף אחד, אלא בהסכמה מפורשת ובכתב של ההורים.

 

[אופירA]

לא התכוונתי לתיוג שבאבחון

ובוודאי לא לתיוג שנובע מהפרת סודיות רפואית.
וגם לא הצעתי לא ללכת לאבחון. אפשר לנסות לעזור לילד בכמה כיוונים - גם אבחון מקצועי וגם עזרה בכיוון עליו דיברתי.

התכוונתי לתחושת התיוג הפנימית של ההורה המוטרד מבעייתו של הילד. וגם תחושת התיוג של הילד עצמו.
הרבה בעיות של ילדים יכולות להיעלם אם ההורה לוקח אחריות על הקושי של הילד, ומסכים לעשות שינוי בעצמו, כדי לייצר לילד נסיבות שמבטלות את הצורך בהתנהגות הלא נורמטיבית. הרי ההפרעות לא בהכרח נולדות עם הילד. הן נגרמות בשל נסיבות. אז שינוי התנהגותי של ההורה יכול לגרום לנסיבות אחרות, שבהן לא יהיה לילד צורך בהפרעה.
ולא בגלל שההורה שוגה או לקוי. אלא בגלל שהילד מגיב לא טוב למשהו, אז כדאי לעשות שינוי בכיוון אליו יגיב הילד טוב יותר.
בכלל, חשוב שההורים ייקחו אחריות על קשיים נפשיים של הילדים שלהם, לפחות כל עוד הם ילדים. כמו שהורה שלילד שלו יש סרטן חס ושלום צריך לא רק לקחת אותו לרופא אלא גם להעצים אותו עם תקווה וכוח, ואם הוא לא יודע לעשות את זה - אז לעשות בתוך עצמו שינוי כדי להיות מסוגל לכך.

להזיק - הכיוון הזה בהחלט לא מזיק. רק מועיל.
אם זה יעזור, מה איכפת למי שהילד לא נאלץ לקבל כדורים?
אם זה לא יעזור, בכל מקרה זה נותן העצמה הן להורה והן לילד, ויכול מאוד להשתלם בעתיד.