ערב טוב בנות
רציתי להעלות לדיון בעיה שמעסיקה אותי לא מעט. האם אתן חשות לפעמים שמתייחסים אליכן אחרת רק בשל היותכן נשים? לי זה קורה כל הזמן. אתן דוגמה אחת, יום אחד הלכתי לסוג של שיעור-הסבר על תורת הקבלה. את השיעור העבירו שני גברים שניכר עליהם כי הנושא מרתק אותם מאוד - הם היו מסונוורים לחלוטין מהדבר אותו ביקשו להעביר.
ראשית ובקצרה, התורה מחלקת את העולם לשני כוחות מנוגדים שהם: רצון לקבל ורצון להשפיע. מבלי ליגע אתכן בכל השתלשלות העיניינים, אומר רק שהכל התחיל מרצון אינסופי להשפיע ונגמר ברצון אינסופי לקבל, אותו עלינו לתקן ולהופכו חזרה לרצון להשפיע. עכשיו איני מזלזלת בחוכמת הקבלה - איתה כשלעצמה אין לי בעיה, מה שהטריד אותי זה האנלוגיה המפוקפקת שהמרצים עשו בין הכוחות המנוגדים:כוח ההשפעה מקביל לגבר, ואילו כוח הקבלה לאישה.
כאשר הבעתי את תמיהתי לנוכח ההקבלה המלאכותית (שלא לומר מנוגדת למציאות, שכן הנשים מובחנות ביכולתן האינסופית להעניק, כך למשל אנחנו מסבירים את מסירותן הטוטלית לגידול ילדים), מה שקיבלתי היה מבט מזלזל שלא יכולתי שלא לייחסו לעובדת היותי אישה שמעזה לחלוק על עצם ההקבלה.
מלבד המבט המקטין הייתה גם תשובה שטחית ובלתי ממצה בעליל, משהו כמו - זה המצב ותפסיקי להפריע למהלך השיעור. עכשיו עזבו את זה שאני הייתי חלק לא מבוטל ממהלך השיעור, כי אני ניסחתי את המהלכים שהם ניסו להעביר, מה שהפריע לי בעיקר זה לא הביטול שלי אלא הביטחון בנחיתות המובנית של האישה אשר מאפשר ביטול זה. אתן מבינות? זה לא משנה כמה נוכיח שאנחנו לא פחות כשירות ולעתים אף כשירות כפליים לביצוע פרקטיקות שבאופן מסורתי מיוחסות לגברים, עדיין נחשב לפחותות ערך בעיני אלו שהכוח מצוי בידם.
מה אתן אומרות, האם יצא לכן לעבור חוויות דומות?
את דרכי הביתה עשיתי ברגל בעקבות איזה ויכוח עם בעלי, כשעברתי ברחוב החשוך פתאום נגלתה לעיני הבעיה במלוא היקפה: חשבתי לעצמי שאם מישהו ירצה לעשות לי משהו הוא יוכל לעשות זאת כרגע ללא שום בעיה, אני הרי אישה קטנת ממדים יחסית ואין ברחוב אף אחד מלבדי כך שלא יהיה לי למי לפנות לעזרה. כאשר הגיעה השריקה ואיתה הדמעות שרק חיכו לעיתוי המתאים כדי לפרוץ, הבנתי תוך כדי ריצה מביכה שאין לי לאן להמלט מפני היותי אישה
רציתי להעלות לדיון בעיה שמעסיקה אותי לא מעט. האם אתן חשות לפעמים שמתייחסים אליכן אחרת רק בשל היותכן נשים? לי זה קורה כל הזמן. אתן דוגמה אחת, יום אחד הלכתי לסוג של שיעור-הסבר על תורת הקבלה. את השיעור העבירו שני גברים שניכר עליהם כי הנושא מרתק אותם מאוד - הם היו מסונוורים לחלוטין מהדבר אותו ביקשו להעביר.
ראשית ובקצרה, התורה מחלקת את העולם לשני כוחות מנוגדים שהם: רצון לקבל ורצון להשפיע. מבלי ליגע אתכן בכל השתלשלות העיניינים, אומר רק שהכל התחיל מרצון אינסופי להשפיע ונגמר ברצון אינסופי לקבל, אותו עלינו לתקן ולהופכו חזרה לרצון להשפיע. עכשיו איני מזלזלת בחוכמת הקבלה - איתה כשלעצמה אין לי בעיה, מה שהטריד אותי זה האנלוגיה המפוקפקת שהמרצים עשו בין הכוחות המנוגדים:כוח ההשפעה מקביל לגבר, ואילו כוח הקבלה לאישה.
כאשר הבעתי את תמיהתי לנוכח ההקבלה המלאכותית (שלא לומר מנוגדת למציאות, שכן הנשים מובחנות ביכולתן האינסופית להעניק, כך למשל אנחנו מסבירים את מסירותן הטוטלית לגידול ילדים), מה שקיבלתי היה מבט מזלזל שלא יכולתי שלא לייחסו לעובדת היותי אישה שמעזה לחלוק על עצם ההקבלה.
מלבד המבט המקטין הייתה גם תשובה שטחית ובלתי ממצה בעליל, משהו כמו - זה המצב ותפסיקי להפריע למהלך השיעור. עכשיו עזבו את זה שאני הייתי חלק לא מבוטל ממהלך השיעור, כי אני ניסחתי את המהלכים שהם ניסו להעביר, מה שהפריע לי בעיקר זה לא הביטול שלי אלא הביטחון בנחיתות המובנית של האישה אשר מאפשר ביטול זה. אתן מבינות? זה לא משנה כמה נוכיח שאנחנו לא פחות כשירות ולעתים אף כשירות כפליים לביצוע פרקטיקות שבאופן מסורתי מיוחסות לגברים, עדיין נחשב לפחותות ערך בעיני אלו שהכוח מצוי בידם.
מה אתן אומרות, האם יצא לכן לעבור חוויות דומות?
את דרכי הביתה עשיתי ברגל בעקבות איזה ויכוח עם בעלי, כשעברתי ברחוב החשוך פתאום נגלתה לעיני הבעיה במלוא היקפה: חשבתי לעצמי שאם מישהו ירצה לעשות לי משהו הוא יוכל לעשות זאת כרגע ללא שום בעיה, אני הרי אישה קטנת ממדים יחסית ואין ברחוב אף אחד מלבדי כך שלא יהיה לי למי לפנות לעזרה. כאשר הגיעה השריקה ואיתה הדמעות שרק חיכו לעיתוי המתאים כדי לפרוץ, הבנתי תוך כדי ריצה מביכה שאין לי לאן להמלט מפני היותי אישה
