blackwedding
New member
ערב אחד באוגוסט
סופסוף השעון מראה 19:00, אפשר לסגור עוד יום; סוגרים מחשבים, קופה... מישהי דופקת על הדלת; בטח עוד איזה נודניקית שחושבת שאין לנו חיים, שאנחנ ובעצם ישנים בקומה למעלה, במחסן, או אולי.... אני כבר מת לעוף הביתה, מתקרב לדלת, וכבר מכין את התשובה הקבועה (אנחנו כבר סגורים, רוצים הביתה, שלום וביי...), הדלת נפתחת ולפני שאני מספיק להוציא הגה, חיוך חמוד מחייך אליי, "היי... באתי לאסוף אותך", אני מרים את הראש, מחייך חזרה, חיבוק , נשיקה על הלחי... מסובב את הראש, נפרד לשלום מחבריי וממשיך ברחוב העמוס.... החום הכבד הפך לקרירות נעימה; ככה זה כאן... "אוויר הרים צלול כיין..." "אל תשאל... פגשתי אותו שוב..", את אומרת ואני כבר יודע מה עובר לך בראש, מה עובר לך בבטן; מקווה רק שהשיחה הזאת תגמר אחרת מהשיחה הקודמת שלנו... את מדברת עליו ואני מדבר עליה, כאילו משלימים אחד את הכאב של השני, כאילו מרגישים את אותה מועקה, את אותו גוש שיושב בבטן... אפילו האוויר הנעים, לא ממש מצליח לנחם, גם לא הקול שלך, שתמיד עושה לי נעים... השעות עוברות, העיר מתעוררת לחיים חדשים, אבל שנינו כבר עייפים, תשושים מהמצב המחורבן הזה... "אנחנו כאלה פתאטיים", את מביטה בי ומחייכת, אני אפילו לא לא יכול להתנגד, כלכך מסכים... מרגיש איך הלב שלי נצבט ומצטמק, מרגיש את הגוף ריק, איך התשוקה שהיתה לי עד לא מזמן, פשוט נעלמה, נגוזה...נזכר פתאום שעבר כבר חודש מהפעם האחרונה שנגעת בי; "הזמן רץ שנהנים, אה?!?!?" מגיעים לאוטו שלך, מתקרב לחיבוק של "פרידה", אבל אחרי שניייה, אני מרגיש את הידיים שלך מועכות אותי... תוך שנייה, אני מרגיש איך הלב שלי נמס, כמעט מתפוצץ... עוטף אותך חזק, הכי חזק שאני יכול... מרגיש את הדמעות שלך זוגלות... "עוד פעם, אני גורם לך לבכות, קיבינימט", חושב לעצמי ומתבעס... "אולי תשארי, לישון כאן? לא רוצה זיון, גם לא מציצה, סתם להירדם מחובק, להרגיש גוף צמוד אליי, להרגיש את הגוף שלי מתעורר לחיים"... מרגיש את המילים על קצה הלשון, אבל הרוק שנבלע, לוקח אותם איתו...
סופסוף השעון מראה 19:00, אפשר לסגור עוד יום; סוגרים מחשבים, קופה... מישהי דופקת על הדלת; בטח עוד איזה נודניקית שחושבת שאין לנו חיים, שאנחנ ובעצם ישנים בקומה למעלה, במחסן, או אולי.... אני כבר מת לעוף הביתה, מתקרב לדלת, וכבר מכין את התשובה הקבועה (אנחנו כבר סגורים, רוצים הביתה, שלום וביי...), הדלת נפתחת ולפני שאני מספיק להוציא הגה, חיוך חמוד מחייך אליי, "היי... באתי לאסוף אותך", אני מרים את הראש, מחייך חזרה, חיבוק , נשיקה על הלחי... מסובב את הראש, נפרד לשלום מחבריי וממשיך ברחוב העמוס.... החום הכבד הפך לקרירות נעימה; ככה זה כאן... "אוויר הרים צלול כיין..." "אל תשאל... פגשתי אותו שוב..", את אומרת ואני כבר יודע מה עובר לך בראש, מה עובר לך בבטן; מקווה רק שהשיחה הזאת תגמר אחרת מהשיחה הקודמת שלנו... את מדברת עליו ואני מדבר עליה, כאילו משלימים אחד את הכאב של השני, כאילו מרגישים את אותה מועקה, את אותו גוש שיושב בבטן... אפילו האוויר הנעים, לא ממש מצליח לנחם, גם לא הקול שלך, שתמיד עושה לי נעים... השעות עוברות, העיר מתעוררת לחיים חדשים, אבל שנינו כבר עייפים, תשושים מהמצב המחורבן הזה... "אנחנו כאלה פתאטיים", את מביטה בי ומחייכת, אני אפילו לא לא יכול להתנגד, כלכך מסכים... מרגיש איך הלב שלי נצבט ומצטמק, מרגיש את הגוף ריק, איך התשוקה שהיתה לי עד לא מזמן, פשוט נעלמה, נגוזה...נזכר פתאום שעבר כבר חודש מהפעם האחרונה שנגעת בי; "הזמן רץ שנהנים, אה?!?!?" מגיעים לאוטו שלך, מתקרב לחיבוק של "פרידה", אבל אחרי שניייה, אני מרגיש את הידיים שלך מועכות אותי... תוך שנייה, אני מרגיש איך הלב שלי נמס, כמעט מתפוצץ... עוטף אותך חזק, הכי חזק שאני יכול... מרגיש את הדמעות שלך זוגלות... "עוד פעם, אני גורם לך לבכות, קיבינימט", חושב לעצמי ומתבעס... "אולי תשארי, לישון כאן? לא רוצה זיון, גם לא מציצה, סתם להירדם מחובק, להרגיש גוף צמוד אליי, להרגיש את הגוף שלי מתעורר לחיים"... מרגיש את המילים על קצה הלשון, אבל הרוק שנבלע, לוקח אותם איתו...