ערב אבוד
ערב, אני יושב על הספה בדירת החדר העלובה שלי במרכז ת"א.לוגם לי לאיטי את כוס הוויסקי היומית שלי. מצליח רק בקושי להתגבר על הדחף להדליק סיגריה מהחפיסה שעוד מונחת על השולחן, כבר יותר מחודש שאני לא מעשן ועדיין החפיסה פה – לועגת לי, מאתגרת אותי... בטלוויזיה משדרים איזו תוכנית עם איזו בחורה בלבוש מינימלי וחיוך מקסימלי. האלכוהול עולה לראש, היד יורדת למפשעה. ראשי סחרחר, לאט, לאט החרמנות משתלטת עליי. דפיקה בדלת. "מי זה?" אני צועק בדרכי לפתוח. "זאת אני" אני שומע את קולה המוכר ונעצר באחת – ידי כבר מונחת על ידית הדלת. אני לוקח נשימה עמוקה ופותח את הדלת. היא עומדת בפתח, מתנשפת, מביטה לכל הכיוונים רק לא אל תוך עיניי. אני מבחין שרגליה יחפות ולחייה סמוקות – כנראה מריצה. היא לובשת שמלה קייצית קצרה וכחולה אשר עושה חסד רב עם חמוקיה, אגנה, שדיה ובמיוחד לגוון עורה – מוקה בהיר. "קרה משהו?" קולי נשמע קר – ניגוד מוחלט לחום שמתפשט בחזי. היא מישירה את מבטה אלי – עיני השקד שלה מתנפצות אל הכחול של עיני. "אני צריכה שתחבק אותי" היא אומרת חרש – כמעט מדברת אל עצמה. לשבריר שנייה אני עומד ושוקל להעיף אותה מכל המדרגות. לאט, ברכות נוקשה אני אוסף אותה אליי לחיבוק – שכל כך פחדתי ממנו, שכל כך שיוועתי לו. אני לא יודע כמה זמן עמדנו כך – מחובקים בפתח, אבל אני זוכר ריח של זיעה, בושם איכותי ושמפו עדין – חדר לנחיריי, ריאותיי, סחרר את ראשי. "אני רוצה להיות איתך" היא אמרה – חוזרת על המילים שאמרתי לה לפני ימים ספורים בלבד. "אני לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב" אני עונה לה בחיוך מריר – חוזר על תשובתה שלה באותו יום מקולל. היא עברה לחדר השינה. היא התיישבה על המיטה שלי. היא חיכתה לי. רק מלהביט בה קיבלתי זקפה קשה ועורגת. סגרתי את הדלת. התפשטנו לאט. התחבקנו והתנשקנו. שכבנו צמודים. ליבי השתולל בחזי וכמעט שהזלתי דמעה. אבל מיד עצרתי אותה. אני לא מהבוכים. לא לידה. חדרתי לתוכה לאט לאט, תוך כדי לטיפות, והיא הייתה כבר רטובה, עסיסית ומוכנה. הרגשתי כמו מתתי ועליתי לגן עדן. אבל גם את זה לא אמרתי לה. מוטב שאוהב אותה בדרכי, בשתיקה, בלי ידיעתה.
ערב, אני יושב על הספה בדירת החדר העלובה שלי במרכז ת"א.לוגם לי לאיטי את כוס הוויסקי היומית שלי. מצליח רק בקושי להתגבר על הדחף להדליק סיגריה מהחפיסה שעוד מונחת על השולחן, כבר יותר מחודש שאני לא מעשן ועדיין החפיסה פה – לועגת לי, מאתגרת אותי... בטלוויזיה משדרים איזו תוכנית עם איזו בחורה בלבוש מינימלי וחיוך מקסימלי. האלכוהול עולה לראש, היד יורדת למפשעה. ראשי סחרחר, לאט, לאט החרמנות משתלטת עליי. דפיקה בדלת. "מי זה?" אני צועק בדרכי לפתוח. "זאת אני" אני שומע את קולה המוכר ונעצר באחת – ידי כבר מונחת על ידית הדלת. אני לוקח נשימה עמוקה ופותח את הדלת. היא עומדת בפתח, מתנשפת, מביטה לכל הכיוונים רק לא אל תוך עיניי. אני מבחין שרגליה יחפות ולחייה סמוקות – כנראה מריצה. היא לובשת שמלה קייצית קצרה וכחולה אשר עושה חסד רב עם חמוקיה, אגנה, שדיה ובמיוחד לגוון עורה – מוקה בהיר. "קרה משהו?" קולי נשמע קר – ניגוד מוחלט לחום שמתפשט בחזי. היא מישירה את מבטה אלי – עיני השקד שלה מתנפצות אל הכחול של עיני. "אני צריכה שתחבק אותי" היא אומרת חרש – כמעט מדברת אל עצמה. לשבריר שנייה אני עומד ושוקל להעיף אותה מכל המדרגות. לאט, ברכות נוקשה אני אוסף אותה אליי לחיבוק – שכל כך פחדתי ממנו, שכל כך שיוועתי לו. אני לא יודע כמה זמן עמדנו כך – מחובקים בפתח, אבל אני זוכר ריח של זיעה, בושם איכותי ושמפו עדין – חדר לנחיריי, ריאותיי, סחרר את ראשי. "אני רוצה להיות איתך" היא אמרה – חוזרת על המילים שאמרתי לה לפני ימים ספורים בלבד. "אני לא בטוח שזה רעיון כל כך טוב" אני עונה לה בחיוך מריר – חוזר על תשובתה שלה באותו יום מקולל. היא עברה לחדר השינה. היא התיישבה על המיטה שלי. היא חיכתה לי. רק מלהביט בה קיבלתי זקפה קשה ועורגת. סגרתי את הדלת. התפשטנו לאט. התחבקנו והתנשקנו. שכבנו צמודים. ליבי השתולל בחזי וכמעט שהזלתי דמעה. אבל מיד עצרתי אותה. אני לא מהבוכים. לא לידה. חדרתי לתוכה לאט לאט, תוך כדי לטיפות, והיא הייתה כבר רטובה, עסיסית ומוכנה. הרגשתי כמו מתתי ועליתי לגן עדן. אבל גם את זה לא אמרתי לה. מוטב שאוהב אותה בדרכי, בשתיקה, בלי ידיעתה.