הבנתי שלא דיברת על כולם...
לכן כתבתי "חשוב להזכיר", ולא "חשוב לזכור" או "חשוב לדעת"... בעניין היצרים- אני תומכת בגירסה של בוהה ניכחו, אבל חושבת שזו כלל לא הסיבה היחידה. היהודים מאז ומתמיד עוררו את שנאתם של עמים ומדינות שחיו בתוכם. אני חושבת שאחד המניעים היה תחושה של הגויים, שהעם היהודי יהיר וחושב שהוא מעל האחרים. הם ראו זאת בכך שהיהודים היו(בהכללה גסה, אבל זה בכל זאת כך) שומרים על יהדותם ולא שוכחים את דתם ומוצאם, גם אם באים במגע מתמיד עם העמים האחרים (ואני לא נכנסת אפילו למיעוטים שהיו יוצרים לעצמם כביכול מדינה עצמאית בתוך המדינה שחיו בה). מניע אחר מאוד חזק הוא קנאתם. היהודים הם עם חכם, שבולט ומחזיק בעמדות מפתח גם במדינות בהם מהווה מיעוט קטן, ואין ספק שדבר כזה יכול להוציא מדעתם לא מעט אנשים (בטח ובטח את אלו שחפצים במשרה, וחבריהם וחברי חבריהם, וכו'). הרצל בזמנו מצא מענה לבעיה בכך שתהיה ליהודים מדינה משלהם, בית משלהם, וכך לא יאלצו "להתעלק" על מדינות אחרות. זה נשמע פתרון טוב, אלא שהערבים (שאיכלסו אז רק חלקים קטנים מהמדינה ואף לא הם שלטו בה) לא התלהבו מהסידור. כולנו מכירים את ההיסטוריה- הספרים הלבנים, הצהרת בלפור, החלטת האו"ם, הקמת המדינה והמלחמות הראשונות. הערבים לא ויתרו- עד הסוף- ורצו את כל המדינה (ולא חלקים ממנה. אפילו לא את רובה), אבל המעצמות אישרו לנו אותה, והיא מוכרת לכל כמדינת היהודים. תראה, כדי לפתור את המצב עלינו להתבונן בהיסטוריה ולהפיק לקחים. הערבים לרגע לא התפשרו בחלוקת המדינה, וגם היום הם אומרים: "המדינה שייכת לנו. אנחנו רוצים את המדינה", אלא שכנראה לא נעים לשמוע את זה, כי זה גוזל מאיתנו את הפיתרון הטוב ביותר שמצאנו עד עתה... אני חושבת שצריכים לחשוב על הפיתרון, כהנחות העבודה שלנו הן: 1. הערבים רוצים את כל המדינה (חלקם- לא כולם, אבל לבטח המחבלים והמפגעים). 2. היהודים רוצים לחיות בנחת במדינה שזכו בה ביושר ע"י משאל בין הרבה מדינות בעולם. לפני כן, עלינו להתחשב בעובדה שגם אנחנו וגם הערבים רוצים שלום ושלווה. לכולנו כבנ"א ישנו יצר החיים, וזה נורמלי שנרצה לחיות. וגם הערבים. המצב שלנו כיום מבוסס על העובדה, שישנם יהודים שבאמת חושבים שהמדינה שייכת ומגיעה לערבים, אך מאידך- לא מעוניינים לוותר על הבית. כלומר- כמעט ואין אנשים שמוכנים לקום ולעזוב למדינה אחרת. והרי לפי רצון הערבים- כולנו אמורים לעשות כך, וזה פשוט לא סביר. אני חושבת, בהתבסס על העובדות הנ"ל, שהפיתרון הטוב ביותר הוא לחזור לתקופה קצרה שהייתה לנו בהיסטוריה הישראלית, שבה הערבים יכולים לשבת בארצנו, אך המדינה כולה שייכת לנו. תקופה זו הייתה לאחר מלחמה, שבה הכוח היהודי הפתיע רבים, והערבים פשוט חששו לקום נגדנו. עכשיו אנחנו חלשים. אנחנו מוותרים, והתקשורת דואגת מפעם לפעם להזכיר לנו עד כמה הערבים מסכנים, ואיך הצבא שלנו "עושה להם ת'מוות" על לא עוול בכפם. כל זה מטפטף לתודעה- והוא מסר מוטעה, כמובן! גם לי יש חברים ערבים, ואני אוהבת אותם, ולכולנו המצב נמאס, וכולנו רוצים לחיות בלי שסכנה תרחף מעל ראשינו תדיר. אני יודעת שתיווצר בעיה בפיתרון שלי, כי הרי לא כל הערבים רוצים לחיות תחת שליטתנו (גם לא בשלום ובשלווה). נאלץ להילחם נגד מי שרוצה שנמות, אבל זה לא "ביג דיל", כי הרי גם כרגע אנחנו נמצאים במלחמה, והפיתרון הזה הוא פשוט הפיתרון הכי טוב שיש, לדעתי, וההיסטוריה מצדדת... אני יודעת שערבים רבים יעדיפו לחיות תחת שליטתנו (ולקבל זכויות וחובות כמו של כל אזרח ישראלי אחר), על פני מדינות ערביות כמו ירדן או עיראק. שם הם לא יקבלו תנאים טובים כ"כ- זה בטוח...
